זקן אהרן חלק ב קכז

ט"ז בשם הגאון מטיקטין דבכה"ג חוזר האיסור למקומו, אלא שהפ"ת בסוף דבריו ציין לעיין ביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ג ברמ"א ע"ש, וכוונתו בזה לסתור דברי הג' מטיקטין הנ"ל מדברי המרדכי שהביא הרמ"א שם שאם בעוד שהמשודך בקלקולו שהמיר ולא היתה יכלה להנשא לו והב"ד התירו שלא לחוש על השבועה דאפי' התרה אין צריך כיון שהותר באותו זמן הותר לעולם אף אם יחזור בו אח"כ, וא"כ ה"נ נימא גבי נשתטית דאם התירוהו ב"ד לישא אחרת בעודה נשתטית כיון שהותר לאותו זמן הותר לעולם, ולענ"ד נ"ל להליץ בעד הגאון מטיקטין כי יפה הורה ואין שום סתירה לדבריו מהמרדכי הנ"ל, דהא סברא זו דכיון שהותרה הותר לא אמרי' אלא במקום שבפעם הראשון הותר היתר גמור, אבל היכי שגם בפעם הראשון לא הותר אלא מטעם דחיה בכה"ג לא אמרי' כיון דהותר הותר אחר שגם מתחלה לא הותר, והרי מפורש בש"ס זבחים דל"ב מצורע היתרא הוא כיון דאשתרי אשתרי טומאה דחויה הוא להא אידחי ולהא לא אידחי, וגם התוס' ביבמות ד"כ חילקו כחילוק הזה בין הא דכהן הדיוט שנשא את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג דמותר לקיימה, ובין הא דאמרי' החם לענין אלמנה לכה"ג בין מן האירוסין בין מן הנשואין חולצת ולא מתיבמת ולא אמרי' דיבא עשה דיבום וידחה ל"ת דאלמנה לכה"ג משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ולא שרינן ביאה אף שהראשונה היתה בהיתר וחילקו דשאני כהן הדיוט שנשא את האלמנה שהיתה בה היתר גמור בלי דחיית איסור לכהן שפיר אמרינן כיון דאשתרי אשתרי משא"כ באלמנה יבמה לכה"ג שאף ביאה ראשונה לא הותרה אלא ע"י דחייה שפיר אסורה ביאה שניה דשוב ליכא מצוה, הרי להדיא מהש"ס דזבחים דלא אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי אלא היכי דהיתר הראשון היה ע"י היתר גמור ולא ע"י דחייה אבל במקום שגם מתחלה לא היה ע"י היתר בזה אמרי' דשוב חוזר לאיסורו. והנה זה ודאי דמה שמתירין לבעל לישא אחרת על אשתו שנשתטית שאין זה היתר גמור ולומר שהתירו לו החרם, אלא דמצוה דפ"ו כל שאין לו בנים, ומצוה דשבת דוחה לאיסור דשתי נשים בהיות שאין עצה אחרת לפני הבעל, דשלא לגרשה אי אפשר כיון דשוטה לאו בת בנים הוא, ובכדי לתת להבעל היכולת לקיים מצות פ"ו ושבת נדחה בכה"ג איסור חדר"ג והותר לישא אחרת, וראיה ברורה שהיתר זה אינו אלא מטעם דחייה דהא קי"ל דלאחר שתתרפא חייב לגרשה מיד כדי שלא יהיה באיסור שתי נשים, ועיין בב"ש סימן א' סקכ"ג, ואי נימא דמה שהתירו לו לישא אחרת ה"ז היתר גמור שהתירו לו החרם, א"כ מה בכך שנתרפאת אח"כ ולמה יהא מוכרח לגרשה כיון שתחלת הנשואין הי' בהיתר, ומ"ש מכהן הדיוט שנשא את האלמנה ונתמנה לכה"ג דאמרי' כיון דאשתרי אשתרי אע"כ דגם מתחלה לא היה שום היתר רק דחייה בעלמא ומשו"ה כשנתרפאת ויש עצה לגרשה חוזר האיסור למקומו ומחויב לגרשה, וכיון שבארנו דהיתר שניתן למי שנשתטית אשתו לאו היתר גמור אלא דחייה בעלמא וממילא לא שייך לומר כיון דאשתרי אשתרי וכההיא דטומאה בזבחים שהבאתי טומאה דחויה ולהא אדחי ולהא לא אדחי וכשנתרפאת חוזר האיסור למקומו, ומה דמיון הוא זה לההיא דמרדכי שהביא הרמ"א ביו"ד דהתם באותו זמן שהי' בקלקולה הותרה השבועה היתר גמור דאדעתא דהכי לא נשבע ולכן אמרי' כיון שהותר לשעה הותר לעולם, אבל הכא בתדר"ג גם לשעה לא הותר ורק נדחה ולכן כשנתרפאת ויוכל לדור עמה דרך אישות חוזר האיסור למקומו וכמש"כ הג' מטיקטין: ואמנם שוב ראיתי דעיקר דין זה דכל היכי דמטעם דחייה לא אמרי' בי' הואיל ואשתרי אשתרי תלוי זה בשני לשונות הש"ס בקדושין דכ"א גבי בעיא דכהן מהו ביפ"ת דרב שרי ושמואל אוסר בביאה ראשונה כו"ע לא פליגי דשרי דלא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר כי פליגי בביאה שניה רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ושמואל אמר אסור דהא הוי גיורת וגיורת לכהן לא חזיא איכא דאמרי בביאה שניה כו"ע ל"פ דאסור כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר וכו' ושמואל אמר אסור וכו'. והנה בחדושי הרשב"א הקשה ללישנא בתרא דבביאה שניה גם לרב אסור ולמה לא אמרי' הואיל דאשתרי אשתרי ומ"ט נאיד בלישנא בתרא מסברא דלישנא קמא דאמרי' הואיל כו', וכתב דלישנא בתרא סובר כיון דביאה ראשונה הותרה רק משום יצה"ר א"כ אין זה היתר רק דחויה ולא שייך הואיל ואשתרי כו' ע"ש, והרי ללישנא קמא אפ"ה לרב שרי בביאה שניה נמי משום דאפי' בכה"ג דלא הותר אלא משום יצה"ר אמרי' נמי הואיל ואשתרי אשתרי, ולפ"ז בנ"ד בהיתר דחדר"ג אע"ג דאינה אלא דחויה וכמש"כ, אפ"ה ללישנא קמא שרי אף לאחר שנתרפאת דגם בכה"ג אמרי' הואיל דאשתרי כו', ללישנא קמא. ולמאי דקי"ל כלישנא בתרא, א"כ לדינא בשנחטית כשנתרפאת חוזר האיסור למקומו. ועוד דאפשר דאפי' ללישנא קמא נמי אסור בנ"ד, דהתם כבר בא עליה ביאה ראשונה ולכן שייך שוב לומר כיון דאשתרי ביאה ראשונה אשתרי נמי בביאות הרבה, אבל בנ"ד הא לא נשא עוד אחרת ורק היתר לישא ניתן לו אבל עדיין לא נשא ולא שייך כיון דאשתרי אשתרי כיון דגם היתר הראשון לא יצא עדיין לפועל, ועיין בתוס' יבמות ד"כ גבי כהן הדיוט שאירס את האלמנה ונתמנה להיות כה"ג שיכנוס וכתבו התוס' דהא דמצרכינן קרא לזה הוא דוקא באירס שמחוסר מעשה הכניסה אבל בנשא כשהוא כהן הדיוט דבר פשוט הוא שמותר לקיימה אחר שנתמנה להיות כה"ג משום שנשאה בהיתר ע"ש, וה"נ בנ"ד דרק היתר לכנוס ניתן לו אבל מעשה הכניסה מחוסר עוד ונימא דגם היתר הראשון לא יצא עוד לפועל ולא שייך הואיל דאשתרי, דגם היתר הראשון לא אישתרי עוד אפי' ללישנא קמא אסור: ועוי"ל מטעם אחר דבנ"ד אין זה ענין למחלוקת רב ושמואל ביפ"ת ואפי' לל"ק נמי אסור, דכבר כתבו האחרונים בשם רוב גדולי הראשונים ה"ה הרשב"א ורבני צרפת הריטב"א והרא"ש דבנשטית לא גזר רגמ"ה מעיקרו ולא נאסר מעולם וא"צ אפי' ק' רבנים להתירו מטעם דלא נאסר מעיקרו ומה התרה שייך ע"ז, ומה שהצריך הב"ח ק' רבנים הוא חומרא בעלמא וכמ"ש הצ"צ סימן א' ועיין בשד"ח הלכות אישות מ"ש בזה, וכיון שכן לא שייך לומר הואיל ואשתרי אשתרי כיון דמעולם לא נאסר בזה ולא היה נצרך להיתר, דסברא דהואיל דאשתרי כו' לא שייך כ"א בדבר שמתחלה נאסר ואח"כ לאיזה סבה הותרה בזה אמרי' דאין היתר לחצאין וכיון שהותר פעם אחת בהיות הסבה, חל ההיתר לעולם אפי' לאחר שנתבטלה הסבה, אבל בדבר שלא נאסר מעיקרו לא שייך לומר כיון דאשתרי כיון דמעולם לא נאסר בזה ולא היה נצרך להיתר, ועיין במקנה קדושין דכ"א בגמ' שכתב כה"ג דמשו"ה איצטריך לקרא ושבית שביו להתיר לכנענים שבחו"ל הא בלא קרא הוי ידעינן דשרי בביאה ראשונה משום דלא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ובביאה שניה משום הואיל דאשתרי כו', ותי' דבכנענית ליכא איסורא אפי' בז' עממין בגיותן אלא בדרך חתנות כדאיתא בע"ז