זקן אהרן חלק ב קכו

חלוקות. דהא בגיטין שם סגי לי' בתירוץ דמצוה שאני ולא הוצרך למצוה דרבים, וכבר תמהו רבים על השינוי שבין הסוגיות. וזכיתי בחסד ה' ליישב בדרך אמת עפמ"ש הרשב"א בגיטין דדין זה אי משום מצוה שרי לשחרר הלוי בטעם המ"ע דלעולם תעבודו, דאי נימא דהטעם הוא משום איסור דלא תחנם אז משום מצוה גרידא נמי שרי דאין זה חנינה לעבד כיון שעושה לצורך מצוה, משא"כ אי נימא דהטעם כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דהוי מצוה הבאה בעבירה, ורק משום מצוה דרבים הפקיעו השיעבוד, וע"ש שכתב דבש"ס גופי' ספוקי מספקא בטעם מצוה זאת ובסברא זו פליגי המקשה והתרצן בברכות שם דלמאי דמתרץ שם מתחלה מצוה שאני מפרש הטעם דלעולם תעבודו משום לא תחנם ולכן משום מצוה מותר, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' ע"ש. ולפ"ז י"ל דמה דמשני החם בתר הכי מצוה דרבים שאני היינו לסברת מקשה דהטעם הוא כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה משא"כ סוגיא דגיטין דחזינן התם דרבינא התיר לשחרר אפי' בהך אמתא דהוי מצי להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי וליכא גם אפרושי מאיסורא ואפ"ה התיר משום נטירותא יתירתא דישראל מנטר לה טפי, ואביי דאוסר היינו משום דמצי להשיאה לעבדו וליכא גם אפרושי מאיסורא, הא בחציה שפחה דלא מצי להשיאה לעבדו שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא, הרי חזינן להדיא דסוגיא דגיטין פשיטא לה דמשום אפרושי מאיסורא שרי לשחרר, וזה פשוט דמשום מצוה יש להתיר טפי ממשום אפרושי מאיסורא, וראיה לזה דהא המפרשים הקשו דלמה פריך על אביי מההיא אמתא דחציה שפחה וכו' ואר"נ מנהג הפקר נהגו בה, ממימרא דר"נ ולא פריך עליו מהא דר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה, וכתבו משום דע"ז הו"מ לתרץ מצוה עדיף שבעצמו מקיים, מאפרושי מאיסורא, דהוא להציל אחרים מאיסורא, וכיון דסוגיא דהתם פשיטא לה דמשום אפרושי מאיסורא שרי כ"ש משום מצוה דשרי, ולפ"ז צ"ל דסוגיא דגיטין סובר דהטעם הוי משום לא תחנם ולכן שרי אפי' במקום מצוה גרידא ומשו"ה לא פריך תו הא מצוה בעבירה הוא כיון דחזינן דסוגיא זו פשיטא לה שהטעם הוא משום לא תחנם ולטעם זה ודאי שאפי' משום מצוה גרידא נמי שרי, משא"כ בברכות דהמקשה שם סובר דשמא הוי הטעם כפשוטו משו"ה פריך שפיר מצוה בעבירה הוא, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני לסברת המקשה הוא דמשני הכי: ומכאן תשובה למ"ש האחרונים דאפי' למ"ד דגם במקום מצוה גזר היינו דוקא בביטול פ"ו בשהה י' שנים ולא ילדה אבל במורדת שאין לו אשה כלל ונכשל בעבירה לא גזר, והא למ"ש משום מצוה עדיף מלאפרושי מאיסור ויש לחלק ואכ"מ, ובזה י"ל מה שתמה המג"א או"ח סי' צ' והטו"א בחגיגה על הר"ן שכתב לטעם דלא תחנם וא"כ מאי פריך בברכות הא מצוה בעבירה הוא דלטעם זה שרי שפיר במקום מצוה כיון דעושה לצורך מצוה ולא משום הנאת העבד. ולמ"ש ניחא דהמקשה שהק' כן סובר באמת דהטעם הוא כפשוטו וכמ"ש הרשב"א, אבל איה"נ למה דקי"ל כטעם דלא תחנם איה"נ דשרי אפי' במקום מצוה גרידא, וניחא בזה נמי דברי הרמב"ם שהביא סתמא דש"ס דגיטין דמשום מצוה שרי ואפי' משום מצוה דדבריהם ולא הביא הך דמצוה דרבים, ולמ"ש א"ש דמ"ש בברכות דבעי' מצוה דרבים היינו משום דלא משני התם כן אלא לסברת המקשה דטעם מ"ע זו הוא כפשוטה ולא משום לא תחנם, לזה משני דמשום מצוה דרבים שרינן אפי' אם המ"ע הוא כפשוטו, עשא"כ לדינא קי"ל כסוגיא דגיטין דפשיטא להו לאמוראי דהתם דהטעם הוא משום לא תחנם וכמו שהוכחתי ומשו"ה אפי' במקום מצוה גרידא נמי שרי, ולא שבקינן פשיטותא דסוגיא דגיטין שעבדו בה עובדא ומעשה רב. משום ספיקא דסוגיא דברכות. ובחבורי לגיטין הארכתי בזה ואכ"מ, וכיון שבארנו דרשאי לשחרר אפי' לצורך מצוה דדבריהם, איך אפשר דלא יהא רשאי לעבור על חדר"ג לצורך מצוה דאורייתא. ואפי' בנ"ד דכבר קיים פ"ו אפ"ה איכא מצוה דשבת דמצוה רבה היא. וגם אפרושי מאיסורא להציל מהרהורי עבירה, אע"כ דמ"ד דגם במקום מצוה אינו רשאי לעבור חדר"ג היינו מעצמו אבל ע"י הסכמת ק' רבנים שרי וכמ"ש, ובשגם בנ"ד שהלכה עם הבנים ולקחה גם הבנים עמה שבודאי גם הם לא ישובו עוד אל אביהם. א"כ יכול הבעל לטעון בעינא חוטרא לידי ומרא לקבורה, וראיתי לאחד מן האחרונים שצידד להתיר משום טענה זו לחוד, ובאמת מלתא דמסתבר הוא. דהא באשה שבאה מחמת טענה זאת כופין אותו להוציא אע"ג דלאפוקי איתתא מיני' דבעל חמיר טובא, א"כ מכ"ש שאם בא הבעל בטענה זו, לענין תקנת רגמ"ה דמהני דטענת מרא לקבורה שייך באיש יותר מבאשה דקבורתה על נכסי בעלה: בהא נחתינן דבנ"ד דאיכא כל הני צדדי ההיתר, לא ספק מורדת אלא ודאי מורדת היא מפני שתסתיר עצמה ממנו זה זמן רב ויש כאן ממ"נ או מתה או מורדת גמורה, ושמא הלכה דהתראה א"צ כ"א להפסיד כתובה אבל להתירו באחרת א"צ התראה, ושמא הלכה כרוב הפוסקים דבמקום מצוה לא גזר כלל, ולמ"ש כו"ע סברי כן, ובהצטרף עוד כמה ספיקות אשר ישנם פה ואשר לא זכרתים עוד דשמא עכשיו ליכא כלל חדר"ג דכלה כבר זמנו. ועל ס"ס זה לחוד התיר המהרשד"ם דלא שייך בזה ס"ס במקום אתחזק איסורא כיון דהוי ספק בפלוגתא ומשום החזקה לא ישתנה הדין. וכ"ש בנ"ד דאיכא ספיקי טובא וטעמים גדולים שאפשר להתיר לר' ישראל מענדל קערש לישא אחרת בהסכמת ק"ר: אכן כל זה לא דברתי כ"א לתקן ההוא גברא, אבל בהיות שהועד על אשתו כי פרוצה היא, החוב מוטל להצילה מאיסור אשת איש. וזה אפשר ע"י זיכוי גט עבורה בשליח קבלה, דבכה"ג דזכות גמור הוא לפניה להוציאה מאיסור אשת איש זכין לה גם שלא מדעתה כמו שהארכתי בזה בתשובה בסי' קי"ג, לכן לדעתי כה יעשה, יכתוב הבעל גט ויזכה לה ע"י שליח קבלה והאשה תתגרש בו מיד בקבלת השליח, ואם כה יעשה אין צורך שוב להסכמת ק' רבנים כיון שכבר גירש את אשתו אין נושא תו ב' נשים, ובלא"ה כבר כתב הרשב"א בתשובה סי' תקנ"ז על ראובן שראה דברים מראים באשתו שזינתה והשיב כל כה"ג ח"ו שיחקן הרב שלא יגרשנה ע"ש: ובאין עוד להאריך הנני ידידו עוז מוקיר רום ערכו מברכו, אותו ואת הבד"צ שלו בכל טוב סלה כברכת אהרן וואלקין. סימן צ ב"ה יום ג' ד' דחוהמ"ס תרצ"ד פינסק. שלום לגיסי הרב וכו' מהור"ר זלמן סאראצקין שליט"א הגאב"ד דלוצק. ע"ד שאלתו במי שנשתטית אשתו זה כמה שנים ובעודה בקלקולה ובשטותה התירו רבנים להבעל לישא אחרת, אכן לאחר ההיתר וקודם שהספיק לישא אחרת נתרפאה הראשונה לגמרי ברפואה שלימה, אי אמרינן דחוזר וניעור האיסור וחרם דרגמ"ה, או דלמא כיון דהותרה הותרה: והנה דין זה כבר הובא בפ"ת אה"ע סי' א' סס"ק