זקן אהרן חלק ב קכה

שצריכה התראה הוא דוקא לענין הכתובה אבל יכול לגרשה בע"כ אפי' בלא התראה וכמ"ש התה"ד סי' רמ"ב ומהר"ם פאדוה סי' מ"ג וט"ז סי' קט"ו סק"ט, אכן לעומת זה כבר כתב השו"מ ח"א סי' קי"ד ועוד כמה מגדולי אחרונים להיפוך ולמדו זה מק"ו. אם לממון הקל לא הוציאו אלא בהכרזה, למשפטי מורדת לכ"ש שאין מתירין חדר"ג שהוא איסור חמור, וכל איסור חמור מממון כמבואר בספ"ק דב"מ היכי פשיט מר איסורא מממונא, ואף שהתוס' שם כתבו דממון חמור דאין הולכין בממון אחר הרוב. היינו רק משום מעלת חזקת ממון, אבל בלא זה איסור חמור, וא"כ במורדת הבעל מוחזק והאשה באה להוציא מיד הבעל כתובתה ואפ"ה אינה מפסדת בלא התראה אע"ג דליכא גבה מעלת חזקת ממון, וא"כ שפיר אמרי' דכ"ש להתיר האיסור, וכ"ש דלטעם המהרי"ק דשמא תקדיח תבשילו יש לחוש להתיר לישא אחרת בלא התראה וכמ"ש, ועכ"פ לפי המתבאר, מידי ספק פלוגתא דרבוותי לא נפקא ולא ברירא מלתא אם אפשר להחשיבה למורדת ולהתיר לישא אחרת בלא הכרזה והתראה: מיהו מפני שלא זה הוא דרך התורה לחוש לתקנת האשה במקום שלדברי הבעל גופא וגם לראות עיני כ"ג וב"ד שלו פשעה נגדו כנראה מדבריכם שמסכימים אתם לדברי הבעל, ולא לחוש על האיש חף מפשע שיהא מעוגן כל ימיו ולא ניחא למהרי"ק עצמו לומר בשמו חומרא כזאת, נ"ל ליישב דבריו עפמ"ש הח"מ וב"ש דגם לדעה השניה שהביא הרמ"א שם שהוא המהרי"ק שאין מתירין במורדת לישא אחרת מ"מ מתירין לגרשה בע"כ ונותן לה הכתובה, ולפ"ז י"ל שבזה יפלוג מהרי"ק עם הדעה ראשונה שברמ"א, הדעה ראשונה סוברת כמ"ש המרדכי בכתובות וז"ל וראב"ן כתב דאע"פ שהלכה כרבותנו שצריך להשהותה יב"ת אגיטא בדורות הללו שאין אדם נושא ב' נשים לא משהי' לה ואם בשביל אחרות שתוסרנה קנסינן להתיר לישא אחרת והיא תשב ותתעגן עכ"ל. וכמפורש בלשון השו"ע דפוס ישן ואם אינו רוצה לגרשה מתירין לו לישא אחרת, וע"ז חולק מהרי"ק שאין להתיר נשואי אחרת בלא גט כיון שאפשר שיגרשנה בע"כ ולא תשב ותתעגן, ודוקא בכה"ג היכי שיש תקנה לגרש בע"כ שלא יתעגן הבעל והוא דחש מהרי"ק להתיר לישא אחרת משום חשש דתקדיח תבשילו אבל חלילה לו להחמיר גם היכי דאי"א לגרש בע"כ ושיהא הבעל מתעגן כל ימיו, ולפ"ז בנ"ד דלגרש בע"כ אי"א גם מפני חוק המלוכה וגם מפני שלא נודע מקום שבתה נראה ברור דרשאי לישא אחרת אפי' למהרי"ק: וגם החשש הראשון שחששתי מחסרון בירור ושמא הבעל העביר עליה הדרך בפשיעתו נתפרדו, נ"ל פשוט דא"צ שיהא לב"ד בירור גמור אלא כל שהבעל טוען ברי שבפשיעתה הוא, וגם איכא רגלים לדבר ע"ז, וגם לפי ראות הבד"צ כדבריו כן הוא אז יש להתיר אע"פ שאין בזה בירור עדים ומשום דכל אדם נאמן על עצמו במלתא דאיסורא, ומן הדין היה אפשר להאמין לבעל עצמו, רק מפני שנוגע הוא ובכדי שלא יפרצו בדבר צריך שיהא רגלים לדבר, וכן נראה להדיא מדיוק לשון הב"ש וז"ל שאם הדבר יצא לפני ב"ד או טובי העיר לא חיישינן, הרי שלא זכר בירור עדים, וגם טובי העיר מאי שייכי במקום בירור עדים, אלא משמע דכל שטוען לפני ב"ד ושיש רגל"ד הגם דליכא בירור בעדים ומוכת עוד יותר מלשון הב"ש אח"כ וז"ל דכשנעשה לפני ב"ד והם יסכימו שעוותו עליו לא יביא הדבר כ"כ לידי קלות ראש עכ"ל, ואי בבירור עדים כלום תלוי בהסכמתם של ב"ד. אמ"כ דבירור בעדים א"צ כלל רק אם לטענת הבעל ולראות עיני הב"ד שהיא הפושעת סגי להתיר לישא אחרת, ולפ"ז בנ"ד הרי איכא טענת הבעל והסכמת הב"ד ובהצטרף גם עדות האשה, ודאי דחשיבה למורדת, ואפי' בעד אחד שמתה אשתו קי"ל דמתירין לו עי"ז ודלא כהב"ש בסי' ט"ו שהחמיר בזה, וכ"ש הכא דעדיף טפי, דהתם הבעל עצמו אינו יודע מאומה וסומך עצמו רק על העד, משא"כ הכא שטוען ברי שמרדה, ועוד דבעדות שמתה אשתו יש לה חזקת חיים לכן לא רצה הב"ש לסמוך על עדותו נגד חזקה, משא"כ הכא לא שייך זה, וגם אין לומר דיש לאשה חזקת כשרות, דלבד דגם לבעל יש חזקת כשרות, בלא"ה לא שייך זה, דאטו מורדת שאינה חפיצה בבעלה יוצאה מחזקת כשרות. ואמו של ר"ח מסורא מרדה בבעלה, וכן כלתי' דרב זביד, ועוד אפי' אם נניח שהנסיעה שלה מתתלה היתה שלא בפשיעתה, ואולי גם הסכים הבעל לדבריה מפני שסמך על הבטחותיה, אבל אכתי למה תסתיר עצמה מבעלה זה זמן רב ולא תודיע איה מקום שבתה, והלא העולם פתוח ושערי הפאסטין לא ננעלים ולמה לא תודיע במכתב איפה נמצאת וכי רצונה להתקרב אליו, ובע"כ שרק מזדון לבה תעשה זאת ויש לה דין מורדת בודאי ונדונית ע"ש סופה, ואם ירצה החולק לחלוק ולומר דגם על השתא אי"א לדונה למורדת ודאי דשמא אירע לה איזה אונס שלא יכלה להודיע, גם ע"ז אשיב כלום איזה אונס יוכל להיות שיעכב הידיעה, אינו אלא אונס מיתה או שביה, ובאמת בזה"ז ניתן רשות גם לאיסורי המלך לבוא בכתובים עם בני משפחתם, וא"כ גם כשנשבית יכולה להודיע ע"י פאצט, ובלא"ה הא ידוע שיטת הב"ח דבנשבית מתיר לבעל לישא אחרת, וממ"נ שרי, שמא מתה ושמא מורדת, וראיתי לאחד מן האחרונים שהתיר בכה"ג והביא ראיה ממ"ש בנוב"ת סי' קמ"ז בעובדא להתיר כעין זה שמא מתה ושמא נשתטית, והאריך לפלפל והביא דברי הש"ג שמחמיר בס"ס באתחזק איסורא, וה"נ אתחזק איסורא דתדר"ג, אבל במחכ"ת כל דבריו ללא צורך, דהכא לאו מטעם ס"ס שרינן אלא מטעם ממ"נ, דאם מתה ודאי שרי ואם תחיה הרי היא מורדת ודאי וכמ"ש, ומורדת ודאית כבר התירו הפוסקים: והעיקר נ"ל טעם להתיר עפמ"ש בספרי במהדו"ק סי' ס"ב וגם במהדורא זו בכ"מ, דמה שנחלקו הראשונים אם גזירת רגמ"ה נוהג גם במקום מצוה, היינו לענין אם נצרך ק' רבנים להתיר, דמ"ד דלא גזר סבר דמעולם לא גזר ולא חלה התקנה מעיקרא על מקום מצוה וממילא שא"צ להיתר ק' רבנים, כיון דמעולם לא אסר בכה"ג כלום צורך בהיתר, ומ"ד דגזר, סובר דמתחלה גזר אפי' במקום מצוה וחלה התקנה, אבל אכתי אפי' במקום שחלה התקנה מהני היתר ק' רבנים, דהכי היה עיקר התקנה דלכשימצאו רבנים טעם מבורר יוכלו להתירו וכמ"ש בסוף תשובת מהר"ם מרוטענבורג שהעתיק התקנות של חדר"ג בזה"ל דאין לישא שתי נשים כ"א ע"י היתר ק"ר כשיראו טעם מבורר להתיר ע"ש שהארכתי בזה, והבאתי ראיה ברורה דאיך ס"ד שגזרת רגמ"ה יהא תל אפי' במקום מצוה ובאופן שגם היתר דק"ר לא יועיל, ולא תהא גדולה איסור דשתי נשים מאיסור דאורייתא דשחרור עבד, ואפ"ה מצינו דאפי' במצוה דרבנן אין עומד איסור זה וכעובדא דר"א גיטין דל"ת שלא מצא עשרה ושחרר עבדי וכ"פ הרמב"ם פ"ט מהלכות עבדים דמשום מצוה שני ואפי' מצוה דדבריהם, הן אמנם רבים הוכיחו מש"כ דברכות דמ"ז דמשום מצוה לא שרינן באמת לשחרר, דהש"ס משני שם מצוה שאני ופריך הא מצוה הבאה במכירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני ומוכת להדיא דדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר ולא משום מצוה דיחיד, אבל אי ניחא כן יהיו סוגיות הש"ס גופי'