זקן אהרן חלק ב קכג

דמשנה דיבמות דמי שיש לו בן ממזר חייב וכן כסתמא דברייתא סנהדרין דפ"ה דיוצא ליהרג בנו חייב ולא חש להאוקימתות דש"ס דמפרש לה בשעשה תשובה, וזהו באמת דעת רבינו היראים סי' נ"ט והסמ"ג ל"ת רי"ט שפוסקים דגם במכה לאביו רשע חייב. וכבר הרעישו ע"ז מברייתא דסנהדרין דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו וקללוהו חייב בא אחר וקללו פטור ומקשה שם מ"ש בנו ומ"ש אחר ומשני אחר היינו טעמא דפטור דא"ק ונשיא בעמך לא תאור בעושה מעשה עמך כלומר וזה שעבר עבירה שחייב מיתה עליה לאו עושה מעשה עמך, ופריך התינח קללה הכאה מנ"ל מקשינן הכאה לקללה א"ה בנו נמי כו' הב"ע כשעשה תשובה כו' ע"ש, ומדמוקמי' להא דיוצא ליהרג ובא בנו והכהו דחייב כשעשה תשובה שמעינן בהדיא דכל שלא עשה תשובה אפי' בנו פטור, ולמ"ש ניחא דפסקו כסתמא דמשנה דיבמות דמי שיש לו בן ממזר חייב ולא חשו להאוקימתות דעשה חשובה ואפי' הרמב"ם דחש לה אינו אלא לחיוב מיחה אבל איסורא איכא בלא עשה תשובה, והוה"ד בכיבוד אינו חייב על הביזוי אא"כ עשה תשובה אבל מצוה איכא אפי' בלא עשה חשובה ואפי' לאחר מיתה נמי כיון דלחילוק הרמב"ם א"צ או לחילוק דמחיים ולאחר מיתה, ומכל הלין שמענו דלרמב"ם מצוה איכא לכבד לאב אפי' כשאינו עושה מעשה עמו. וממילא דגר מחויב לכבד לאביו עכו"ם ולומר עליו קדיש דאם לא יאמר הרי מבזהו, ותו לא מידי: והרי הראיתי בזה דיש פנים לצדד מצד ההלכה דיש גם חיוב לכבדו ולומר קדיש, אכן מפני שאין להורות הוראה שנראה תמוה לרבים, ונקל לשער שכל השומע הוראה כזאת יתפלא ע"ז, ובשגם אשר לבנו אטום וסתום מלהבין סוד עליית נשמה ותיקונה ע"י אמירת קדיש דוקא, ואם מפני שברא מזכה אבא וחולקין כבוד לנשמת האב אם הבן עושה מצוה, ומכריזין לפניו ראו שזה ילד וגידל ברא טבא דכוותי', א"כ למה אמירת קדיש דוקא, והלא מי ימחה בידו ללמוד תורה או להגיד מזמורי תהלים, ובשגם אשר בעיקר הדברים שכתבתי יש לפקפק כיון דכיבוד לאב עכו"ם הוא רק כדי שלא יאמרו באנו וכו' ולכן סגי גם בכבוד כזה שבין העכו"ם נוהגים, אבל אמירת קדיש שביניהם לא נהיגי בזה, מה שייך לומר בזה שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה כו'. ולכן כיבוד כזה שאצלם לא נהוג לא שייך לחייבו לגר, ועוד דעיקר מעלת הקדיש שזהו תיקון לנשמת האב, ומי בא בסוד ד' לידע אם לנשמת עכו"ם נמי כן, ואם כי חסידי אוה"ע וגם בינונים יש להם חלק לעוה"ב וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג מהלכות תשובה מדחז"ל הוציאו רק לבלעם שרשע הוא כמ"ש בסנהדרין דק"ב מכלל דשארי אוה"ע שאינן רשעים כבלעם יש להם חלק לעוה"ב, אבל אכתי קשה להגיד בזה מהו השארת הנפש ועוה"ב של נכרי, ולכן לדעתי כל גר שחושש לעשות כדין ולומר קדיש ברבים, יוכל לנהוג ללמוד גם לומר תהלים תחת קדיש, וממ"נ אם למעלה יוצא מזה תיקון לנשמת אביו הרי טוב ובא"ל למודו יהא קודש לו לעצמו, ובדרך הזה יוכל לפעמים להתפלל בפני העמוד וגם לומר קדיש באופן שלא יהא בולט שמחמת אבילותו עושה כן לתקן נשמת אביו הגוי, ויהי' מונע בהנהגה כזאת מדבת רבים שיבואו לידי גיחוך וליצנות, שההפסד יהי' מרובה על השכר, אבל כשהוא לעצמו לא באופן בולט כדאי מאוד לחזור לומר קדיש וגם ללמוד ולחוש למה שכתבתי כי יש מקום לצדד ולומר שמחויב מדינא: והנני חותם בברכת אהרן וואלקין. סימן פח ב"ה יום ד' ט"ו בשבט תרצ"ב פינסק. כבוד הרב מהור"ר שלמה נחמי' מאסטאווסקי שליט"א. ע"ד שאלתו במי שמת בברלין ואנשי משפחתו רצו להביאו משם ולקוברו בעירו אבל הי' נצרך לעכב הקבורה משום זה כשני שבועות, והבנים שואלים אם מחויבים לומר קדיש במשך הזה כל זמן שלא נקבר עדיין, והורה לסמוך על הט"ז יו"ד סי' שע"ו שרשאי לומר קדיש קודם הקבורה כשהוא בשבת, דאין אמירת קדיש תלוי באבילות ורק בחול אין לעשות כן כיון שהוא אונן ופטור גם מן התפלה, ובנ"ד כיון דעד שיביאוהו מברלין אין חל דין אנינות רשאי לומר קדיש אפי' בחול וכמ"ש הט"ז באו"ת סי' ע"ב דהיכי דלא שייך אנינות רשאי לומר קדיש וכעין מ"ש הדרה"ח דבמקום שמוליכין המת מעיר לעיר דאם המקום רחוק מהלך ב' ימים לא הוי אונן עד שיבואו לעיר קבורתו וכ"ש בנ"ד שצריך לשהות ב' שבועות בדרך דלא הוי אונן עד שיבואו לעירו וממילא יוכל לומר קדיש, רק רב צעיר אחד עמד לערער על הוראה זאת ולא הניח להבנים לומר קדיש קודם הקבורה: הנה אף שאי"א לתפוס לרב הצעיר הזה על עיקר הוראתו שפסק כהש"ך בנקה"כ שם דא"צ לומר קדיש קודם הקבורה בהיות שכמה אחרונים סוברים כוותיה דטעם אמירת קדיש שעי"ז פודה לאביו מגיהנם, וכל זמן שלא נקבר אין בו דין גיהנם, והלחה"פ בקו"א ליו"ד סי' שמ"א כתב דאין לסמוך על הט"ז בהוראה זאת וכמ"ש בעבוה"ג ויסודתם בהררי קודש בדברי הזוהר פ' ויחי ופ' ויקרא שם מבואר שאין מקום לומר קדיש עד אחר דאיטמר גופא בארעא ע"ש, מ"מ ע"ז שהדר עובדא דכבוד הרב המד"א שפסק כהט"ז ראוי לגעור בו. דרבו גם הפוסקים כהט"ז וכדאי כל הני רבוותי לסמוך עליהם וחלילה למיהדר עובדא כשכבר פסק רב אב"ד כהט"ז וסייעתו, ועיין בשבו"י ח"א סו"ס ח' אף שכתב דלא ראה נוהגין כהט"ז אפ"ה אם הורו כדבריו לא מהדרי' עובדא ולכן לא יפה עשה רב הצעיר ואין רוח חכמים נוחה מהנהגה לא טובה כזאת: גם בשאלה הב' אם סברו האבלים שנקבר ביום ה' והתחילו לנהוג אבילות ושוב הודיעו להם מברלין כי נקבר בברלין ביום ו' אם יום ה' עולה להם למנין שבעה, בעיקר הדבר נחלקו בזה רבינו האחרונים במת בעיר אחרת מתי מתחיל האבילות, ואדמו"ר הנצי"ב מוולוזין בתשו' משיב דבר סי' ע"ב כתב דהדין דנמסר לכתפים נוהג אבילות אינו אלא במי שמתו מוטל לפניו והוא מתעסק עמו ואז כשמוסרו לקוברו נפטר הוא ממנו ונוהג אבילות, משא"כ מי שהוא בעיר אחרת ולא נתעסק עמו אינו נוהג אבילות עד שנקבר ממש, אכן בתשובת מהרש"ם ח"ב סי' ר"ס פסק שימנה מיום שנודע לו שמת, ולפ"ז לא היה כאן כלל שום טעות במה שהתחילו למנות מיום ה': ובאין מקום דהאריך הנני חותם בברכת אהרן וואלקין.