זקן אהרן חלק ב קכב

השתא במשומד שמרצונו המיר דתו לא שמענו איסור. כ"ש בגוי שנולד כך ומעשה אבותיו בידיו איזה איסור אפשר לומר בזה שיהא אסור לתקן נשמתו ע"י אמירת קדיש ולימוד משניות, ולכן מה ששאל כ"ת אם מותר אין להסתפק כלל ופשוט דמותר. ואם מספקא הא מספקא אם יש חיוב על בנו הגר לומר קדיש, ולענ"ד יש לצדד דגם חיוב איכא וכמו שאבאר זה באריכות קצת: הנה לכאורה לפמ"ש ביבמות דכ"ה ובכ"מ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וא"כ תו אינו אביו וכלום איזה חיוב אפשר בזה כיון דכזר נחשב לו, ואע"ג דעכו"ם מתייחס אחר אביו וכמשה"כ בלאדן בן בלאדן, ה"מ בגיותו אבל לאחר שנתגייר שוב אינו מתייחס אחר אביו וכמבואר להדיא ביבמות דכ"ב וברש"י ב"ק דפ"ח, ולפ"ז אין מקום לחייבו באמירת קדיש, דאי מטעם כיבוד אב וכמ"ש המעבר יבק הטעם דאמירת קדיש הבן על האב משום שחייב בכבודו, והא הכא אינו אביו ואין מחויב לכבדו, ובלא"ה נמי מה תועלת בקדיש זה דכל עיקרו לא בא אלא משום דברא מזכה אבא וע"י שהבן יקדש שם שמים ברבים מעלין נשמת אביו מדין גיהנם, אבל גר דכקטן שנולד הוא ואינו אביו כלל לא שייך לומר דברא זה מזכה אביו כיון שאינו בנו, וכן אין לחייבו מגזירת חז"ל שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכמו דאסרינן לגר בערוה מה"ט ביבמות דכ"ד דאם כי מדינא כיון דכקטן שנולד דמי אין אסור בערוה אפ"ה גזרו חז"ל לאסור מחשש זה שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה, דגזירה זאת לא שייך כ"א בדבר שבגיותו הוזהר ע"ז וכמו ערוה דגם עכו"ם מצווין על עריות, אבל בדבר שגם בגיותו לא הוזהר לא שייך לומר באנו לקדושה קלה ע"י הגירות כיון שגם בגיותו לא הוזהר וכמבואר בסוגיא ובפרש"י שם, ועל מצות כיבוד אב לא הוזהרו עכו"ם כדאיתא להדיא בנזיר דס"א וכ"ה נמי בפסיקתא רבתא פסקא ד' דעשרת הדברות וז"ל להלן הקדים מורא אם לאב וכאן בכיבוד הקדים אב לאם ר' יהושע דסכניס בשם ר' לוי באהל מועד שאין אומות העולם שומעין הקדים אם לאב ובהר סיני שאומות שומעין הקדים אב לאם פרט לגוי שאין לו אב, והכוונה דבאהל מועד היינו המצות שפרט להם אחר מעמד הר סיני, באהל מועד כחוב בפ' קדושים איש אמו ואביו תיראו והוא דרך לא זו אף זו דהאם ודאית משא"כ האב וכמ"ש בתו"כ פ' אמור, אבל בהר סיני שאומות העולם שומעין שהיה הקול נשמע מסוף העולם עד סופו הקדים אב לאם לומר לך שאע"פ שאומות העולם שומעין, המצוה ניתן לישראל שהרי הקדים האב והם אין להם אב שאינו מתייחס אחריו ע"ש בביאור, ומכל הלין לכאורה אין משום מה לחייבו דמטעם כיבוד ליכא כיון דכקטן שנולד דמי ואינו אביו, ומטעם דשמא יאמרו באנו מקדושה כו' נמי לא שייך כיון שגם בגיותו לא הוזהר: אכן שוב ראיתי דבאמת יש מקום לחייב לגר באמירת קדיש, דהנה הרמב"ם בפ"ה מהלכות ממרים הי"א כתב וז"ל הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו ולא יבזוהו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה שהרי זה מבזה אביו אלא נוהג בו מקצת כבוד אבל בעבד אין לו יחס אלא הרי אביו כמו שאינו אביו לכל דבר אע"פ שנשתתררו עכ"ל. ויש להפליא על מה שכתב שלא יבזוהו וגם חייב לנהוג בו מקצת כבוד מטעם שלא יאמרו באנו כו' כיון דעכו"ם לא הוזהר על בזיון וכבוד, ובדבר שלא הוזהר בגיותו לא שייך באנו כו' וכמ"ש, וגם מה שחילק בין גר לעבד דבעבד אין לו יחוס ואינו אביו, דהא בגר נמי לאחר שנתגייר אין לו יחוס וראיתו בדרישה ליו"ד סי' ר"מ שכתב דבגר שבגיותו יש לו יחוס שנאמר בלאדן בן בלאדן ש"מ דבגיותו יש לאביו שייכות אב על הבן ולהכי יש לחוש לשמא יאמרו אבל בעבד דדומה לחמור אפי' בעבדותו אין לאביו שייכות לו ואין כאן חשש ע"ש, והנה חילוק שבין גר לעבד שמענו מדבריו, אבל אכתי ישאר קושיתי מה שייך בגר חשש דשמא יאמרו כיון דגם בגיותו לא הוזהר על כיבוד אב. ולכן נ"ל ליישב דאע"פ שמצד התורה לא הוזהרו עכו"ם על מצות כיבוד. אבל אפ"ה עכו"ם זהירים לקיים מצות כיבוד מפני שהיא מצוה שכליית והטבע והשכל מחייב כן ומשו"ה נתפשטה מצוה זאת אצל כל אומה ולשון ומצינו כמה עכו"ם שהיו זהירים בה מאוד וכעובדא דדמא בן נתינה בקדושין דל"א ועמ"ש מהרש"א בח"א שם דעכו"ם מקיימין מצות כיבוד אלא שהם עושין כן מפני השכל ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו לעשותה לא מפני שהשכל גוזר אלא מפני שד' צוה כן בתוה"ק וכמש"כ כבד את או"א כאשר צוך ד' אלהיך, רצה לומר לא מפני שהשכל כן אלא מפני שד' צוה, וכיון שכן שבמעשה גם העכו"ם מקיימין מצות כיבוד ואין ביניהם לבין ישראל אלא שהללו מקיימין מפני הצווי והללו מפני הטבע, משו"ה שייך שפיר לחייב גם לגר שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה, שקודם הגירות היינו זהירים בזה ועכשיו יופטר, ומיושב שפיר דברי הרמב"ם שפוסק דגר מחויב לכבד אביו מטעם דשלא יאמרו באנו וכו'. ולא דמי לעבד דגם בגיותו קודם שנשתחרר אין לו שייכות לאב דזרמת סוסים זרמתם ולא שייך לחשש דשמא יאמרו כו', משא"כ בגר דבגיותו יש לו יחס לאביו ולכן כשנתגייר נמי נהי דמדין תורה פטור כיון דכקטן שנולד הוא ולאו אביו תו, אפ"ה מגזירה דרבנן חייב שלא יאמרו, יהיה איך שיהיה הטעם ברמב"ם אבל עכ"פ שפתיו ברור מללו דגר חייב לנהוג כבוד באביו, וכיון שאמירת קדיש מטעם כבוד הוא וכמ"ש המעב"י, ולא עוד אלא דמי שמונע מלומר קדיש הרי הוא כמבזה לאבותיו ממילא שגם הגר מחויב לומר קדיש: אלא דאכתי צריך ביאור דהא לכאורה מוכח אפי' לרמב"ם אינו חייב בכבוד כ"א בחייו אבל לאחר מיתה לא, דאל"ה יקשה טובא דברי הרמב"ם בפ"ו מהלכות ממרים שפוסק דגם בן ממזר חייב בכבוד אב, וכבר הרעיש עליו הטור יו"ד סי' רמ"א שזהו נגד סוגיא מפורשת בב"ק דצ"ד דבאינו עושה מעשה עמו פטור, ובע"כ כמ"ש הלח"מ שם דסוגיא דהתם מיירי בלאחר מיתה, ובזה גם הרמב"ם פוטר, ומה שמחייב בממזר היינו מחיים, ואין לך אינו עושה מעשה עמיו יותר מעכו"ם שאינו חייב בכבודו אפי' לרמב"ם וא"כ אמאי יתחייב בקדיש שאינו אלא כבוד דלאחר מיתה, אכן באמת חילוקו של הלח"מ אינו מוכרח, דשפיר י"ל דגם בלאחר מיתה מחייב הרמב"ם באינו עושה מעשה עמו, ומסוגיא דב"ק דמוקי דוקא בשעשה תשובה ואל"ה פטור, משום דאינו עושה מעשה עמו, לא קשה כלל להרמב"ם דמחלק בחילוק אחר, דהנה בתוס' יבמות שם ד"ה הב"ע שעשה תשובה הקשו מהא דתנא ר' ישמעאל לכל אין הבן נעשה שליח להכותו חוץ ממסית ומדיח, והרי שאפי' לרשע שמחויב מלקות אסור לבנו להכותו וחי' דגם זה מיירי בשעשה תשובה, אכן הרמב"ם לא ניחא לי' בפי' התוס' ולכן חילק דזאת הברייתא לא קאמר אלא איסורא אבל לא לחייב מיתה, וכיון דבש"ס הוכיח מברייתא זאת לדינא דקאמר מאי הוי עלה ומביא מברייתא דר' ישמעאל לכן קיי"ל כוותי' ודלא כאוקימתא דחוקי דמוקי למשניות בשעשה תשובה אלא כסתמא