זקן אהרן חלק ב קיח

ולכן מהני אפי' קודם שטבל וכמו בעשה תשובה והגזילה עדיין בידו שזכרתי לעיל, דזה אינו דהתם בקדושין לא קפדינן רק על רגע דחלות הקדושין שיהא ישראל, ואם אך ברגע זו היה ישראל אפי' אם אח"כ חזר לסורו הוי קדושין מעליא. משא"כ בנ"ד אפי' נימא דביוכ"פ הרהר בתשובה אבל כיון שראינו בו אח"כ ששב לקיאו ומחזיק ברשעתו לעבור על כל איסורי תורה, אכתי רשע הוא בשעת מיתתו ואין קוברין רשע אצל צדיק, ובכה"ג אפי' אם טבל וגילח וגם עשה תשובה ודאי ביוכ"פ עד שנעשה ישראל גמור בשעת מעשה אפ"ה כיון שאח"כ חזר לסורו לעבור עבירות דאורייתא ונעשה מומר מחדש, ואפי' בפעם אחד נעשה מומר לשיטת רבינו היראים כמו שהוכחתי מלשונו בסי' מ"ז שכתב וז"ל ואם הוא עבריין באחת מכל מצות האמורות בתורה במזיד ולא עשה תשובה אינו חייב לא להחיותו כו' וכיון שעבר במזיד יצא מכלל אחוה כו' למדנו שרשע אינו אחיך ויצא מכלל אחוה עכ"ל. ואלו בטור יו"ד סי' רנ"א שינה הלשון וכתב מי שהוא מומר לתיאבון כו' וכ"ה בסמ"ק, ובחבורי על היראים כתבתי דיש נ"מ לדינא בין לשון היראים שכתב ואם הוא עבריין ללשון הטור שכתב ואם הוא מומר, דהטור שכתב בלשון מומר משמע להדיא דדוקא ברגיל לעבור עבירה זאת, דאילו בפעם אחת לא נעשה מומר כמ"ש בתוס' וביו"ד סי' ב' דבפחות מג' פעמים לא מיקרי מומר. אכן היראים סובר דאפי' בפעם א' שעבר עבירה במזיד יצא מכלל אחוה דכן מוכח מראיה שהביא מדכתיב ונקלה אחיך משנקלה הרי הוא כאחיך אבל קודם לכן אינו אחיו, והתם הא בפעם אחת שעבר עבירה במזיד נמי מחויב מלקות מכלל דגם בפעם אחת יצא מכלל אחוה, ולהכי דייק ביראים לכתוב עבריין ולא לשון מומר, ועיין בשו"ע יו"ד שם שהמחבר כתב נמי בלשון עבריין וכתב הש"ך דהיינו דוקא ברגיל לעבור ולא בפעם אחת וכהטור, ולענ"ד נראה דבכוונה כתב לשון עבריין ולא לשון מומר להורות שאפי' בפעם אחת נמי וכפי הראיה ממלקות ועמ"ש הט"ז ביו"ד שם. וגם זה אין לומר דנהי שודאי נעשה מומר גם בעבירות שעשה אחר יוכ"פ אבל אכתי איכא חילוק בין קודם יוכ"פ לאחריו, דמתחלה היה עליו שם מומר מפני שנשתמד וקיבל המרת דת ע"י הזיה ע"י כומר, ואחר יוכ"פ לא המיר דתו מחדש ע"י כומר אלא שפרק עול ונטמע בין הגוים. דאין סברא לחלק בזה וכמו שטען החת"ס שם דטיפין הללו שהוזה ע"י כומר מה טיבן לשנות גופו והעיקר כיון שנטמע ופרק עול הרי הוא חשוב כמומר, ומה שטוענים המערערים דשם משומד כבר פרח מיני' ואינו אלא רשע, ומנהג שלנו לקבור רשעים גמורים בבית קברות אחד עם צדיקים, גם זה הבל יפצו פיהם לפמ"ש בתשובה הקודמת דבאמת מן הדין אסור לקבור רשעים בביה"ק אחד עם צדיקים ואיסור דאורייתא הוא. רק טעם המנהג הוא משום דהחיים יודעים שימותו גם רשעים ובעיר אין אלא בית הקברות אחד הרי ידוע ומחלו ליקרייהו, וטעם זה לא שייך אלא לרשעים דשכיחי, אבל מומר שנשתמד ויצא לגמרי מדת ישראל שזה לא שכיח אפי' אחד בכמה עירות. ואדעתא דרשע דלא שכיח כזה לא מחלו ליקרייהו, וגם בדור זה דגברה הרשעה בעוה"ר ואין ישראלים כשרים בדלים גם מרשעים. בכ"ז מן משומד בדלים. ולטעם זה גם בנ"ד אפי' נימא דמדינא פח מיני' שם משומד אפי' בלא טבילה וגילוח, בכ"ז לפי ראות עינינו, בעיני הבריות כל זמן שלא חזר בדרך רשמיי לדת הישראלי, לקבל דברי חבירות בפני ב"ד, עדיין משומד הוא דמיקרי והקהל בדלים ממנו, וכ"ש למ"ש בתה"ד הנ"ל דמדינא אין לצרפו לכל דבר שבקרושה עד שיטבול ויגלח, וא"כ איך ס"ד להתחבר עמו אחרי מותו, ודאי דלא ניחא למתי ישראל שיצטרף ויתחבר עמהם איש כזה אשר גם בחייהם לא רצו וגם לא היו רשאים להצטרף עמו, ובודאי דאדעת אדם רשע כזה לא מחלו ולא ניחא למתי ישראל להצטרף עמו להיות שכן נצחיי, ודבר פשוט הוא שמוקמינן לו על עיקר הדין דאסור לקבור רשע אצל צדיק, ויפה עשה כת"ר שלא הניח לקברו בביה"ק היהודיי, ולדעתי איסור דאורייתא הוא לקברו בביה"ק הכלליי של יהודים ויסכרו פיות הדוברים על צדיק עתק: ובאין עוד להאריך בדבר פשוט כזה הנני חותם בברכת אהרן וואלקין. סימן פב ב"ה יום ד' ז' ניסן תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר גדלי' טויבמאן שליט"א בעיר ברזינה. מכתבו קבלתי והנה בא כמתלונן על הוראת הרה"ג אב"ד דעירכם שהורה לקבור להמומר בבית הקברות של נכרים, ויסוד התלונה הוא בהיות שאשת המומר הראתה שטר כתובתה שזה קרוב לארבע שנים נישאת לו לפי דת הישראלי, וגם אתם ראיתם שבר"ה ויוכ"פ האחרון התפלל בצבור ונצטרף למנין בכפר הסמוך, וגם במשך חצי השנה שקבע דירתו אצלכם, אם כי בקביעות לא ישב בתוך העיר רק הי' מחזר על הפתחים בכפרים הסמוכים. אבל בכל עת בואו העירה לא נראה בו שמץ דופי, ועל יסוד זה באתם לידי החלט לערער על הוראת הרב ולהתיר לקברו בבית הקברות היהודי. ואע"פ שודאי מומר הי' מתחלה באשר כן כתוב בתעודה שלו שנשתמד ונכנס לדת של הפרובוסלאבים, בכ"ז השטר כתובה ותפלה בצבור בימים הנוראים הוי רגלים לדבר שעשה חשובה: וע"ז אבוא להשיבו כי אי משום הא לא הוי כדאי לפני מע"כ להיות מהמתלוננים על הוראת הרב מרא דאתרא אשר כל אנשי העיר והת"ח ביותר מחויבים להיות כפופים להוראותיו בהיות שהרב הנבחר ומתקבל מאת אנשי העיר לרב אב"ד יש לו דין רב מובהק לכל העיר והסביבה ואין רשות לאחר אפי' הגיע להוראה להורות ולדון במקום הזה כמבואר בפוסקים ובשו"ע יו"ד סי' רמ"ב, וזהו עיקר ענין הסמיכה בזה"ז שזהו כעין נטילת רשות כמ"ש בעה"ש סי' הנ"ל, ואפי' בתוך ביתו אסור להורות כמ"ש המחבר ביו"ד שם סעיף י"ב והרא"ש במס' עירובין פ' הדר כתב דהוראת או"ה אפי' לעצמו אסור להורות במקום רבו וכ"ש לחלוק על הוראת רב מרא דאתרא דחז"ל החמירו בזה כ"כ בסנהדרין דק"י דכל החולק על רבו כחולק על שכינה וכל העושה מריבה כו' וכל המתרעם כו' וכל המהרהר אחר רבו כמהרהר אחרי שכינה, ולבד כל העבירות החמורות הללו דכולהו איתנהו בחולק על מרא דאתרא כבנידון דידן, חולק ומתרעם ומהרהר, עוד יש לחוש לדברי אביי בכתובות פ' אע"פ דלא אסתייע מלתא להורות כהלכה מי שמורה במקום רבו, ואין עד יותר נאמן על אמתת דברי אביי כמקרה היה בנידון דידן. הן ככודו אחר בכל עוז למצוא סנגוריא