זקן אהרן חלק ב קיז

שייך כיון שאינם בני חטא ועונשין, וטעם דבזיוני נמי לא שייך דקטן לאו בר בושת הוא כמבואר בב"ק דפ"ו וכיון דמחיים לית להו בושת הוה"ד לאחר מיתה, וא"כ שפיר יליף המג"א מזה מדאצטריך קרא שלא יטמא מכלל דצריכין קבורה, והטעם הוא משום בזיוני, ולא בזיוני דנפל אלא בזיוני דכל ישראל, דלכל ישראל יש בזיוני כשמתיהם מוטלים באשפה, אבל לגבי פורש מדרכי צבור שפיר י"ל דקרא הא גופא אשמעינן שא"צ קבורה, ולפ"ז האו"ז וסייעתו פשוט דמומר אסור להתעסק בקבורתו. וגם פשטות לשון הירושלמי מוכח כהאו"ז, דידוע הירושלמי פ"ת דתרומות וכ"ה במד"ר פ' ויקרא בההוא טבחא שהאכיל טרפות כו' והיו הכלבים מלקקים את דמו אתו ושאלו לר' תנינא כו' וא"ר תנינא ארפינן דמו דלהוו אכלין, הרי מבואר להדיא דהניח גם בזיון גדול כזה שהכלבים ילקקו דמו, ואם כי בחבורי זקן אהרן סי' פ' דחיתי ראיה זאת אבל פשטות הירושלמי מוכח כהאו"ז וסייעתו דאסור להתעסק בקבורת אדם רשע. לא נעלם ממני שהרבה פוסקים חולקים וסוברים דבקבורה יש חיוב להתעסק אפי' לרשע ונדחקו לפרש דהירושלמי לא להלכה א"ר חנינא כן כ"א דרך צחות או שהוראת שעה היתה, אבל הני מילי לקוברו בקבר מיוחד הוא לבדו, אבל חלילה לקוברו בבית הקברות הכלליי, זה לא עלה על דעת שום איש לעבור על איסור דאורייתא, והרבה טרחו האחרונים ליישב מנהג שלנו שקוברים לרשעים בביה"ק אחד עם צדיקים וכולם כתבו בטעם ההיתר משום דהחיים יודעים שימותו גם רשעי ישראל ובעיר אין אלא ביה"ק אחד הרי ידעו ומחלו ליקרייהו. וטעם זה לא שייך אלא לרשעים דשכיחא להו ופריצי בשאר עבירות, אבל מומר שנשתמד ויצא לגמרי מדת ישראל שזה לא שכיח אפי' אחד בכמה עירות ואדעתא דרשע דלא שכיח כזה לא מחלי ליקרייהו ולא ניחא להו למתי ישראל שיוקבר אצלם אפי' בקצה ביה"ק מומר לכל התורה, ואפי' אוה"ע אין מניחים לרשעים כאלו לקוברם בביה"ק הכלליי. כ"ש אנחנו זרע קדש אשר קדשנו בקדושתו של אברהם אבינו לא יראה ולא ימצא טמאים כאלו בקרבת צדיקים נוחי נפש ואפי' מן הדין היה חיוב קבורה הו"ל למיגזר שלא לקברו, צא טמא כלה גרש יגרש ממקום קדוש שלנו, וכ"ש שאיסור דאורייתא הוא לקוברו בביה"ק הכלליי וכמ"ש, וגדולה מזו איתא בתשובת אבן יקרה מהדו"ת סי' קמ"ז דאפי' מי שקנה מקום קבר בעודו בחיים ששילם במיטב כספו ואח"כ המיר דתו שאין לקברו בקברו אשר קנה והמכירה בטילה דאדעתא דהכי שיעשו הקהל איסור לקבור רשע כזה אצל צדיקים לא מכרו לו ע"ש. וכל המערער על הוראה זאת מראה בנפשו שלא ידע מאי דקאמרי רבנן, המה ראו דברי הב"ח וחת"ס שכתבו דיש חיוב לקבור גם לרשע, אבל את זה לא הבינו כי הם דברו רק על קבורה לא בביה"ק אלא במקום מיוחד ביער או בחצר אבל בין קברות צדיקים לא אמר שום אדם ואיסור דאורייתא הוא וכמ"ש, יסכר פיות מלשינים ומקטרגים ושלום על ישראל ורבנן: כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן פא ב"ה יום ה' ט' אד"ש תרצ"ה פינסק. להרב הנ"ל. ע"ד המשומד שמת ועפ"י הוראתי והסכמתי בסימן הקודם לא ניתן לקבור בביה"ק המיוחד לישראלים, והנה עתה מצאו המערערים על כת"ר תואנה חדשה והוא שביוכ"פ העבר כאשר נחסר בכפר אתת למנין והלכו לבקש איש א' הדר בסמוך. והמומר הלז היה מתארת אצל האיש הזה, ובהיות שלא הכירוהו וביקשו גם אותו והלך עמהם ונצטרף למנין, וא"כ כיון שהתפלל ביוכ"פ כבר חזר לדת ישראל מיקרי ואף שלא פסק מנהגו ודרכו להיטמע גם אח"כ בין הנכרים ולאכול נבלות וטרפות והתנהג בכל עניניו כנכרי גמור, בכ"ז שם משומד כבר פרח מיני' ואינו אלא רשע בעלמא דנהגו גבן לקוברן בביה"ק של ישראל, ואין לנו בתי קברות מיוחדים לרשעים לבדן, זהו טענות המערערים: והנה גם בזה הבל יפצה פיהם וכמו שאבאר, דהרמ"א באו"ת סי' תקל"א סעיף ז' ומג"א שם סקי"א כתבו בשם תה"ד דמומר שבא לחזור בתשובה צריכין לגלחו ואין מצרפין אותו לכל דבר שבקדושה עד שיגלח וכ"ה בבאה"ג יו"ד סי' רס"ז בשם רש"ל לטבול את המומרין ולגלח כל שערן מקודם וכ"ה בדרישה שם, ובתשו' הרשב"א ח"ז סי' תי"א נשאל בנשתמד ורוצה לחזור אם צריך טבילה ומלקות והשיב דמלקות ודאי צריך כו', הרי שלכל הדעות אפי' בתשובה גמורה לא חזר לדת ישראל עדיין עד שיטבול ויגלח או ילקה לדעת הרשב"א, הן אמנם די"ל דהא דהצריכו טבילה וגילוח אין זה מדינא אלא ממנהגא בעלמא אבל אין זה לעיכובא, ולכאורה היה נ"ל גם להביא ראיה לזה דאין כל אלו הדברים מעכבין הגירות מהא דקי"ל דמומר שקידש אשה קדושיו קידושין, ובחת"ס חאה"ע סי' ע"ג ביאר הטעם דשמא הרהר בתשובה בלבו ע"ש שביאר כן בשיטת רב יהודאי גאון, ואי נימא דטבילה וגילוח מעכבים כי הרהר ודאי בתשובה מאי הוי הא אכתי חסר הטבילה וגילוח, א"ו דזה אינו אלא ממנהגא ואם אך חזר בתשובה חזר להיות ישראל גם בלא טבילה וגילוח, אבל באמת יש לדחות ראיה זאת דגבי קדושין שאני כיון דחזינן דעושה מעשה יהדות ומקדש אמרי' דבודאי יגמור אח"כ כל הפרטים שנצרך לחזרת היהדות ונקרא שוב ישראל מיד גם קודם שגמר וכמ"ש הח"מ וב"ש סי' ל"ח סקמ"ד בשם רבינו ירוחם דאע"פ שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מיקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ"מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא תו צדיק, אבל בעלמא היכי דליכא רגלים לדבר לא חיישינן כלל לשמא הרהר תשובה דמוקמינן רשע בחזקת רשעתו וכ"ש היכי דחסר עדיין הפרטים הצריכים לבעל תשובה, וראיה לחילוק זה דהא ידוע שיטת הגאונים ראשי מתיבתא דמתא מחסיא וסייעתם המובא במרדכי פ' החולץ ביבמה שנפלה ליבום לפני יבם מומר דנפקא בלא חליצה, ולמה לא חשו לשמא עשה תשובה א"ו דכל זמן דליכא רגלים לדבר לא חיישי' לזה, ועוד ראיה דהא אם אשה נתקדשה לפני עדים מומרים פטרינן בלא גט ולא חיישי' לשמא הרהרו תשובה ונעשו עדים כשרים כמבואר ברמ"א אה"ע סי' מ"ב ובח"מ וב"ש שם סקכ"ב והיינו כיון שאין רגלים לדבר מסתמא מוקמי' להו אחזקת רשעתם, ואין לומר דה"נ בנ"ד כיון שהלך להתפלל ביוהכ"פ הוי כעושה מעשה יהדות ורגלים לדבר שהחליט בדעתו לשוב לדת ישראל