זקן אהרן חלק ב קטז

הן אמנם דראיתי לקיים דברי רבינו הש"ך עפמ"ש בס' חסידים ס"ק תש"ט שכתב בזה"ל קהל א' רצו ללכת למקום אחר בא מת א' בחלום ואמר אל תעזבו אותנו כי יש לנו הנאה כשתלכו לביה"ק כו' עכ"ל, הרי להדיא שיש ניחותא להמתים כשבאים אליהם על ביה"ק וגם קפדי ע"ז וכדברי הש"ך, ואם כי יש לדחות דמכאן אין ראיה לנ"ד דהתם כשכל הקהל ילכו מן העיר ולא ישאר אף א' בעיר שיבוא לבקרם, ע"ז יש שפיר מקום קפידה, אבל בנ"ד גם אם יתחילו לקבור בביה"ק אחר אכתי יבואו קרובי משפחת המתים שמונחים בביה"ק זה לקברם ולא ישארו בדד, וגם לפעמים יקברו שם גם מת חדש ומנ"ל שגם בכה"ג קפדי, אלא דאכתי בס' בל"י סי' שס"ג כתב בזה"ל דהמתים כועסים כשמוליכין המת לקוברו בעיר אחרת ע"ש ומדבריו משמע להדיא כהש"ך דהמתים קפדי כשמונעים לקבור המתים אצלם וכהש"ך, אבל אפ"ה אין ראיה מזה לנ"ד, דהא בס' עין יצחק חיו"ד סי' ל"ד כתב להסביר הטעם לדין זה דאסור להוליך את המת מעיר שיש בה ביה"ק משום דהוי כעין מה דקי"ל בהלכות צדקה דעניי עירו קודמין לעניי עיר אחרת וכמבואר ביו"ד סי' רנ"א סעיף י"ג ואין לנו עני ביותר כמו המת שע"ז נאמר בכמה ענינים לועג לרש בברכות די"ח ומנחות דמ"א וביו"ד סי' שס"ז ואו"ח סי' מ"ה, וכמו דבעניים חיים יש משפט הקדימה לעניי עירו, כמו כן בנפטרים ביותר משו"ה להם, היינו לביה"ק דעירו משפט הקדימה ביותר ע"ש. ולטעם זה אין איסור כ"א ברוצה להוליך לעיר אחרת, אבל בנ"ד בעיר גופא מביה"ק זה לביה"ק אחר לא שייך טעם זה דשניהם הוו עניי עירו ואין דין קדימה לאחד על השני: וגדולה מזה אני אומר דאפי' לעיר אחרת היו רשאין להוליך בכה"ג דנ"ד שיש חשש סכנה לביה"ק שבעיר האחרת להיות נהרס ויוחרשו הקברים, ואע"ג שעי"ז יהיה מונע הנחת רוח שיש למתי עירו בביקור הקרובים. דלטעם זה דדמי לצדקה עם החיים דיש דין קדימה לעניי עירו, והא בדין קדימה גופא אינו שייך כ"א במקום שהצורך שוה לשניהם אבל אם צורך של אחד גדול משל שני נותנין למי שהצורך גדול ביותר וכמבואר להדיא ביו"ד שם סעיף ל"ז דחייב להקדים להאכיל הרעב מלכסות הערום, וזה מן הש"ס ב"ב ד"ט בודקין לכסות ואין בודקין למזונות, ולפ"ז בנ"ד דלמתי עירו יחסר רק התענוג ונחת רוח, ומתי עיר האחרת ינצלו עי"ז מבזיון נורא, פשיטא שיש חיוב להקדימם ולהצילם מסכנת בזיון גדול ואין בזה שום דין קדימה נגד סכנה נוראה הנשקף למתים האחרים וזה ברור. ובעיקר הדין מצאתי שוב בפ"ת יו"ד סי' שס"ג בשם התפארת צבי שפסק להדיא כן דאין למנוע לקבור בביה"ק חדש עבור שיומשך עי"ז בזיון למתים הקבורים בביה"ק ישן דמה להם בזה מ"מ אין רצונם להתבזות ולהקבר במקום זה ואינו מחויב לסבול אף בזיון מועט בשביל חבירו ע"ש. קצש"ד אם אך מצד השלטון לא יעכבו מלפתוח מחדש ביה"ק האמצעי אז מצוה לעשות כן להתחיל לקבור במקומות הפנויות, ולפעמים לקבור גם בביה"ק האחרון אשר משתמשים בו עתה. אחוז בזה וגם מזה אל תנח, אבל העיקר לעשות בהסכמת שרי השלטון, וה' יזכנו לתחית המתים ב"ב: כנפש אביך בברכת אהרן וואלקין. סימן פ ב"ה יום ד' י"ט שבט תרצ"ה פינסק. כבוד הרב וכו' מהור"ר אהרן דוב באראז שליט"א אב"ד דבערעזינה. מכתבו קבלתי זה עתה ומפני שענין זה לא ניתן לדחות מהרתי להשיבו כרגע. כת"ר שואל ע"ד מומר שהמיר דת הישראלי זה כמה שנים ועכשיו מת, אם יש חיוב להשתדל אצל השלטון שיניחוהו לקוברו בקבר ישראל, ומאי עמא דבר ואיך הוא המנהג בזה: ע"ז אשיבו כי תמהתי מאוד לראות השאלה בנוסח כזה להודיעו מאי עמא דבר ואיך הוא המנהג, דאטו במנהגא תליא להיות כל איש סורר בביתו ובעירו לעשות כרצונו, והלא איסור דאורייתא הוא לקבור רשע אצל צדיק ורשע חמור אצל רשע קל וכמ"ש רש"י במשנה דסנהדרין דמ"ו, וא"כ כ"ש בנ"ד שהוא מומר לע"ז דהוי מומר לכל התורה כולה איך להעלות על הדעת לקוברו בבית הקברות הכלליי אשר צדיקים ות"ח ינוחו שמה ולעבור על איסור דאורייתא מהלל"מ, וגם בזה אני תמה על כ"ת עד שאתה שואלני אם יש חיוב להשתדל לקוברו, שאלוני אם רשאים לקוברו כל עיקר, וכל עין רואה מישרים יראה שפשטות התלמוד בבבלי ובירושלמי הוא דאסור לשום בר ישראל להתעסק בקבורתו וכ"ה גם דעת כמה מגדולי הפוסקים וכמו שאבאר. דהנה במס' שמחות פ"ב הכי איתא הפורש מדרכי ציבור אין מתעסקין עמו לכל דבר, ומזה למד האו"ז ח"ב סי' תכ"ז הובא בהג"א פ' גיד הנשה דאסור להתעסק בקבורת אדם שידוע שהוא רשע ולא עשה תשובה וגם כ"כ להדיא בדרישה יו"ד סי' שמ"א, משום דהם מפרשים לשון אין מתעסקין דקאמר בברייתא משמע אפי' קבורה, וגם החת"ס חיו"ד סי' שמ"א כתב דאפשר לפרש כן ללשון אין מתעסקין, הן אמנם דלדינא הוכיח החת"ס דמחויבין לקבור גם לאדם רשע והוכיח זה מההיא דסנהדרין דמ"ז דקאמר התם לגבי טומאת כהן יכול פירשו אבותיו מדרכי צבור יטמא ת"ל בעמיו מי שעושה מעשה עמיו. והשתא אי ס"ד דלא בעי קבורה א"צ קרא לכהן שאינו רשאי להטמא לאבותיו שפירשו מדרכי צבור הא אין כהן מטמא אלא לצורך קבורה, ואי אמרת דפורשים מדרכי צבור לא בעי קבורה קרא ל"ל שאינו רשאי להטמא להם, וכה"ג הקשה המג"א סי' תק"ב על הגה"מ דס"ל אין מצוה לקבור נפלים דא"כ ל"ל קרא שכהן אינו מטמא לנפלים תיפוק לי' שאינו מטמא אלא לצרכי קבורה, וה"נ דכוותה. אע"כ דמחויב לקבור גם למי שפירשו מדרכי צבור ע"ש. והך אין מתעסקין עמו לכל דבר האמור בברייתא נדחק לפרש דאין קבורה בכלל אלא אין מתעסקין להכין תכריכים ושאר צרכי קבורה אבל קבורה גופא מיהא בעי: אכן אי משום הא אין כדאי לדחוק בפירוש הברייתא, דראיה שהביא יש לדתוחה ולומר דקרא הא גופא אתא לאשמעינן דפורש מדרכי צבור אין צריך קבורה, ועל המג"א גופי' השיגו האחרונים וכתבו דקרא הא גופא דנפל א"צ קבורה, אפ"ה לגבי פורש מדרכי צבור יודה דקרא אשמעינן דפורש מדרכי צבור א"צ קבורה, דטעמא רבה יש לחלק ביניהם. דהתם לגבי נפלים אי"א לפרש דקרא אשמעינן הא גופא דנפלים א"צ קבורה דלא נצרך כלל קרא על זה דמסברא נמי ידעינן כיון דטעם קבורה הוא או משום כפרה או משום בזיוני כמבואר בסנהדרין דמ"ו. ושני טעמים הללו לא שייכי בנפלים. דכפרה לא