זקן אהרן חלק ב קיד

ע"ש, וכן פסק הרמב"ם בהלכות ביאת מקדש פ"ז כר' יהודה דגם בבצים הוי מום ע"ש: ואכן כל הדברים אינם נוגעים לנידון דידן דהמיעוך בבצים היה חזק כ"כ עד שנתייבשו ונתכווצו וגם הכיס נתכווץ כ"כ עד שאין ניכר כלל לא הכיס ולא הבצים, א"כ שאלה זו א"צ לפנים ופשוט דהוי מום דדל מהכא הסירוס הא אם רק ביצה אחת ניטל הוי מום, והלא טעמא דר' יהודה דמעוך וכתות אפי' בבצים הוי מום אע"ג דבכיס הם טמונים ואין זה מום שבגלוי הוי משום דמכווצן וכמ"ש בבכורות שם, ופי' רבינו גרשום שם משום דכיון דנתקלקלו סופן שיבאו לידי כוויצה, הרי שאע"ג דעדיין לא נתכווצו אלא שסיפן להתכווץ חשיב תו כמום שבגלוי ומותר לשחוט עליו גם קודם שנתכווצו, כ"ש בנ"ד שכבר נתכווצו הבצים והכיס ודאי דהוי מום וכמ"ש, ומה שהטור לא הזכיר מום זה משום דאין צורך, כיון דכבר חשב ניטל ביצה אחת דהוי מום. וכן מה שהביא הד"מ שם בשם האו"ז בעובדא דסירוס בבכור שהתירו והביאו הש"ך יו"ד סי' שי"ג אפשר לפרש דמיירי נמי בסירוס כזה שבא ע"י השחתת הגיד או הבצים ומשו"ה שתקו לי' הפוסקים והודו לי' דבכה"ג ודאי דלית מאן שחולק וכמ"ש: וע"ד הספק הב' בזה"ז דאין מומחה אם יש לחוש למ"ש הרמב"ם דדוקא בג' מומין הללו דנסמית עינו כו' הוא דשרינן ולא במום אחר, ע"ז אשיבו דלכאורה יש להסתפק בעיקר דין דמומחה היכי שקיבלו אנשי העיר למי שאינו מומחה ומוסמך להורות ולדון אי מהני הקבלה וכמו בדיני ממונות דמה"ת בעינן מומחה ומוסמך ואפ"ה בקבלו עליהם רועי בקר וכן קרוב או פסול דמהני הקבלה כמבואר בחו"מ סי' כ"ב, ואפי' אשה דודאי לא נסמכה דאין סומכין לנשים ואפ"ה דבורה הנביאה היתה שופטת בישראל וכתבו התוס' בב"ק דט"ו דהיינו משום דקבלוה עליהם מפני כבוד שכינה, וכן דיני קנסות דנמי כתיב בהו אלקים אשר ירשיעון אלקים ואפ"ה מהני קבלה לאינו מומחה לדון דיני קנסות וכמ"ש בס' בית יהודה סי' א', וגם בחבורי חשן אהרן סי' א' הארכתי לברר בראיות דמהני ע"ז קבלה, הן אמנם דבשער המשפט שם נסתפק בדיני קנסות אם מהני קבלה, אבל עיקר ספיקו הוא מטעם דכיון דנתחייב מכח קבלתו עליו לדון שמא הוי כמרשיע את עצמו ואף שאינו מרשיע עצמו בהחלט רק רוצה לדון, מ"מ כיון שע"י עצמו נתחייב מיקרי מרשיע עצמו, אכן לדידי פשיטא דמודה בקנס לא מיקרי הודאה לפטור כ"א כשמרשיע עצמו בעצם החיוב ואשר בלי הודאתו לא היינו יודעים שיש כאן חיוב אבל בכה"ג דעצם החיוב יתברר ע"י עדים וב"ד אלא שהפטור יוכל לבוא מצד אחר מפני שהב"ד אינם סמוכים ואינם רשאים להזדקק לדין זה ולכן כשמקבל מרצונו הדיין עליו אין זה מרשיע עצמו לפטור, וכמו שהסביר התומים כעין זה בסי' פ"ח דמודה בקנס תנן ולא בתשלומין, והגע עצמך אם יש עדים שגנב ומוחזק בערטילאי שאין לו מה לשלם והוא בעצמו בא לב"ד וגילה מצפוניו שאפשר להשתלם ממנו. הזה נקרא מודה בקנס, דזה מודה בתשלומי קנס מיקרי ולא בקנס עצמו. והבאתי ראיה ע"ז מן הש"ס ב"ק דל"ה במשנה היו שנים רודפין אחר שור כו' זה אומר שורך הזיק וז"א שורך הזיק כו' היו שנים של איש אחד זה אומר גדול הזיק וז"א קטן הזיק כו', וכתב השמ"ק וז"ל ולא זו בלבד אלא אפי' היו שנים רודפין אחר א' והוזק הנרדף שיש כאן מזיק ודאי כגון שנודע ודאי שע"י אחד מהם הוזק שאילו הודה אין כאן מודה בקנס אלא שלא נודע ע"י מי משניהם והוא תובע לזה ודוחהו אצל זה שניהן פטורין ע"ש, וכן מיד בבבא השניה בששני השוורים של אחד מהם ואינו יודע אם הגדול או הקטן הזיק כתב נמי בשמ"ק כיון שיש מזיק ודאי בשווריו של זה שאילו הודה אין כאן מודה בקנס ע"ש, ולכאורה צריך טעם מ"ש בשני בבות הללו שאילו הודה אין כאן מודה בקנס ואמאי לא הוי מודה בקנס, ואפי' בבבא השניה שידוע ודאי שיש מזיק בשוורין נמי קשה דהא תינח אם היה דינם לשלם מן העלייה אז הוי שפיר אמרינן כיון דיש ודאי מזיק הרי מחויב בעה"ב לשלם עכ"פ, אבל הא בתם מיירי שאינו משלם אלא מגופו וא"כ אפי' כשזה ידוע שיש מזיק ודאי בשווריו אפ"ה כיון דלא נודע מי הוא המזיק אי"א לגבות מספק מגופו של אחד מהן וכשהמזיק הודה מעצמו איזה שור היה המזיק למה לא נחשב כמודה בקנס. אע"כ כמ"ש דמודה בקנס לא מיקרי כ"א כשמודה בעצם החיוב, אבל התם שהחיוב נודע לנו גם בלא הודאתו דהא ידוע לכל שאחד משווריו הזיק אלא שהפטור יוכל לבוא מצד, אחר מפני שאי"א לבוא לידי תשלומין כל זמן שלא נודע בבירור איזה שור הזיק ולכן כשמודה מעצמו ששור זה הזיק אין זה הודאה לפטור, וא"כ ה"נ בקיבל עליו אינו מומחה שעצם החיוב יתברר ע"י ב"ד ועדים אף שיוכל להיות בזה הפטור אם לא יקבל עליו הדיין הזה אפ"ה כשמקבל לא מיקרי מרשיע עצמו, ושם הארכתי לברר בראיות דגם בקנס מהני קבלה, ועיין עוד בתשובת רלב"ח מאגרת הסמיכה שהביא בשם ר"י בי רב שרשות לב"ד שאינן סמוכין להלקות למי שבא מעצמו ומקבל עליו הב"ד ע"ש. ואחרי כל אלה יש לכאורה לדון ק"ו השתא דיני קנסות דפירשה התורה ב"ד מומחין וסמוכין ואפ"ה מהני קבלה גם לאינו סמוך, כ"ש בהתרת בכור דמועיל בהו קבלה אפי' לאינו סמוך, ולפ"ז השתא לדידן שהצבור מקבלים עליהם רב קבוע להורות ולדון למה לא יועיל קבלה זאת גם להתיר בכורות, אלא דאפשר לחלק דבשלמא דיני קנסות שעניני ממון הוא ואדם יכול לחייב עצמו בדבר שאינו חייב ודינו כמו פשרה המבואר בחו"מ סי' י"ב דאם קנו מידם שיקיימו כפי הפשר אינו יכול לחזור, וכמו כן גבי קנס הדין כן שיכול לחייב א"ע שיתן קנס עפ"י דיין שאיננו מוסמך אף שבאמת אינו חייב מן הדין, משא"כ בהתרת בכור דענין איסור הוא וצריך זהירות יתירה כדאשכחן בש"ס ברב שנשתהה י"ב חדש אצל הרועים כדי להתבונן יפה במומי הבהמות כמבואר בסנהדרין ד"ה ולכן החמירו רז"ל שלא יקרא מומחה עד שיטול רשות מהנשיא או מב"ד סמוכין שבא"י, א"כ מה שייך קבלה ע"ז דאטו ברשותו הוא לבחור דיין בזה לרצונו, ובדבר איסור אין רשות ביד האדם לוותר ולסמוך על אינו סמוך, אכן אפי' נימא כן אכתי אין מקום לספיקו של כת"ר, דהא זה ודאי דרמב"ם גופא שאמר בהנהו תלתא מומין דנסמית עינו כו' לאו דוקא הוא דהרי כתב כגון שנסמית עינו כו' ומכלל דגם הוא מודה דיש עוד מומין חוץ מאלו הג' שרשות לשחוט, ואם כי הטור מנה עוד כמה מומין ששוחטין עליהן בזמן הזה אשר הרמב"ם לא מנה אותם, אכן הרמ"א הלא כתב שאפשר לסמוך על דעת הטור ובשגם שי"ל דגם הרמב"ם מודה במום גלוי כמו בנ"ד דהכיס והבצים נתכווצו ונתייבשו דהוי מום גלוי, ולכן פשוט שאפשר לסמוך ע"ז גם בזה"ז בלי חשש ופקפוק: ועל הספק הג' אם יש לאסור בנ"ד כדין נכרי המטיל מום בכוונה, הנה מקור הדין הוא ממשנה דבכורות דל"ה מעשה בקסדור שראה זכר זקן ואמר מה