זקן אהרן חלק ב קיג

כדין ע"ש, אלא שבצ"צ סי' ס"ב חילק בין היכי שהבהמה היתה מתחלה של נכרי והנכרי תופסו מסכים עם מהר"ם לובלין ז"ל דא"צ לפדותו אבל בהיתה הבהמה מתחלה של ישראל והנכרי תופסו שלא כדין לא מהני זה ומחויב לפדותו ע"ש. ועד כמה מחויב לפדותו מבואר בתשובת מהר"ם בר ברוך דמסברא אין פודין יותר מדמיו כמו שבויין ותפילין ומזונות דאמר בפ' השולח אין פודין יותר על כדי דמיהן מפני תקון העולם ע"ש: ובאין עוד להאריך הנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן עה ב"ה יום ג' ה' אדר תרצ"ז פינסק. כבור הרב וכו' מהור"ר שלמה יעקב שליט"א בק"ק וולאדימירעץ. ע"ד שאלתו באחד שהיה לו פרה מעוברת שלא בכרה ושכח למוכרה לנכרי עד שילדה זכר והלך בעל הבכור וקנה עוד עגל קטן נקיבה ונתן שני העגלים הללו הבכור הזכר והעגל הנקבה לנכרי שיגדל אותם עד שיוגדלו והתנה עם הנכרי בתנאי מפורש דלאחר שיוגדלו יהא שייך הנקבה להנכרי בעד טפולו וטרחתו והזכר יוחזר לבעלים ואחר עבור זמן מה נודע לבעליו כי השומר הנכרי סירס את הבכור והסירוס נעשה כפי שנוהגין עתה באופן מודרניי שאין חותכין ביציו רק ממעכין וקושרין הכיס עד שנתייבשו הביצים והכיס עד שאין ניכרין שוב אבל באמת נמצאים המה רק שנתייבשו עד שאין ניכרין, ועתה כאשר הוחזר הבכור לבעליו נסתפק כ"ת אם אפשר להתירו מכבלי קדושת בכור ע"י מום הסירוס שנעשה. ובשלשה דברים נסתפק, א) אם סירוס הנ"ל הוי מום מדינא בהיות שהטור יו"ד סי' ש"ט כשחשב לכל מומי בכור לא חשב סירוס מכלל דאין זה מום. ב) את"ל דהוי מום אם יש להתיר במום זה גם בזמן הזה שאין מומחים בהיות שהרמב"ם פוסק דעתה שאין לנו מומחים אין להתיר רק מום גדול שהוא כעין הג' מומין השנוים במשנה דבכורות דל"ו דהיינו נסמית עינו ונקטעה ידו ונשברה רגלו וכ"פ המחבר ביו"ד שם. ג) אף אי נימא דמדינא מותר אם אינו אסור משום קנס זהו תכן שאלתו: ובתשובה ע"ז הנה על ספק הא' אם סירוס הוי מום, אם הסירוס היה בגיד אז אפי' אם בגופו של גיד לא נעשה שום פעולה מוחשיית לא מיעוך וכתות ולא ניתוק וכרות באופן שמבחוץ אין ניכר עליו שום שנוי וקלקול השחתה כל דהו, רק שהסירוס בא ע"י שתיית כוס עקרין וכיו"ב סגולות טבעית, נ"ל פשוט דאפ"ה הוי מום, דהא זה ודאי דעצם הסירוס אין מום גדול מזה שעי"ז נאבד תכלית בריאתו לקיים זרע, ורק העיקר מה שיש לדון ולהסתפק בזה הוא מפני שבמומי בכור בעינן כעין הפרט דומיא דפסח ועור שהן מומין שבגלוי ומום שבסתר לא מהני כמ"ש בבכורות דל"ז, ולמ"ש התוס' בב"ק דצ"ח בד"ה מתיב דאין הכוונה שהקלקול יהא גלוי וניכר אלא רק שהאבר שנעשה בו הקלקול יהיה בגלוי, ולכן ביציאת עבד לחירות אע"ג דבעינן נמי מום שבגלוי דוקא דומיא דשן ועין כמ"ש בקדושין דכ"ד אפ"ה אם חירשו יוצא לחירות כיון דהאבר הוא בגלוי אע"פ שהקלקול בפנים, ועיין בשמ"ק לב"ק שם דבמומי קדשים הוי נמי הדין כן דרק האבר יהיה בגלוי אע"פ שהקלקול בפנים, ולפ"ז אם קלקול דסירוס נעשה בגיד שהוא אבר גלוי אע"פ שהקלקול אין ניכר בחוץ ודאי דהוי מום. דלא גרע קלקול דסירוס מקלקול דחירשו שהוא רק קלקול בחוש אחד, כ"ש קלקול דסירוס שהוא קלקול כלליי שמשתית כל תכלית בריאתו ודאי דהוי מום וזה ברור. מיהו נ"ל דדין זה לאו אליבא דכו"ע ורש"י חולק ע"ז, דכן נ"ל לדייק מלשונו בבכורות דל"ז דעל מ"ש בש"ס דבעינן מום רע כתב רש"י בזה"ל מום רע לא איקרי אלא בגלוי שמנוולו עכ"ל, וכיון דדייק לפרש דטעם דבעינן גלוי הוי כדי שמנוולו, בע"כ דמפרש דכוונתו של מום גלוי היינו שהמום יהא גלוי וניכר לכל ולא כפי' התוס' ורק האבר יהא גלוי אע"פ שהמום אינו גלוי, דאם המום אינו גלוי אינו מתנוול, ומחירשו לא יקשה, דזה ניכר גם בגלוי כשמדברין אליו ואינו שומע, אבל סירוס הגיד אע"פ שהאבר גלוי אפ"ה אם הסירוס בא ע"י שתיית כוס עקרין ובאופן שמבחוץ אינו ניכר שום קלקול לא חשיב מום להתירו עי"ז, והרי ביארנו דסירוס בגיד מחלוקת תוס' ורש"י הוא, לתוס' הוי מום ולרש"י לא הוי מום: והנה מן הש"ס היה אפשר להוכיח כשיטת רש"י דסירוס לא הוי מום בבכור, דבבכורות דל"ה א"ר קטינא דעל ספק בכור גם ישראל אינו נאמן להעיד דכיון שהם אוכלין אותו חשודים הם להעיד, ופריך ע"ז הש"ס אלא ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו וכי תימא ה"נ דלית לי' תקנתא והא תנן שהיה ר' יוסי אומר כל שחליפיו ביד כהן פטור מן המחנות ור"מ מחייב ע"ש, ואי איתא דסירוס הוי מום א"כ מאי מקשה מהא דר"מ מחייב הא יש לאוקמי המציאות דהומם בסירוס וע"ז אפי' כהנים לא נחשדו כמ"ש בתשובת בית שלמה ח"ג סי' כ"ד דאע"ג דכהנים חשודין על המומין ואין נאמנין עליהן, היינו דוקא שארי מומין אבל בסירוס דחמירא להו אין חשודין ונאמנין ע"ש, ומדאפ"ה מקשה הש"ס מהא דר"מ ולא מוקי בסירוס מכלל דסירוס לא הוי מום כלל, ושמא היינו טעמא דטור יו"ד בסי' ש"ט דמנה לכל מומי בכור ולא מנה סירוס בהדייהו משום דסובר נמי כרש"י דנצרך דהקלקול גופא יהא גלוי וניכר, ומום דסירוס דעצם המום אינו ניכר לא הוי מום. ואפ"ה גם לשיטת התוס' דלדידהו סירוס בגיד הוי מום שבגלוי, לא יקשה מש"ס דבכורות שהבאתי משם ראיה לשיטת רש"י די"ל דמשו"ה לא מוקי התם המציאות במום דסירוס משום דסברי דאין חילוק בין מום דסירוס לשארי מומין וכמו שאין נאמנין על שארי מומין כן אינן נאמנין גם על הסירוס וכדעת השם אריה חיו"ד סי' מ"ח ועקרי הד"ט. אבל באמת סירוס הוי מום: המתבאר מזה דאם קלקול הסירוס לא ניכר מבחוץ ורק שנשחתו אברי ההולדה בפנים, תלוי זה במחלוקת רש"י ותוס', לרש"י לא הוי מום ולתוס' הוי מום כיון דהאבר שנעשה בו המום הוא גלוי חשיב מום שבגלוי, אכן כל זה היינו דוקא כשקלקול הסירוס לא ניכר מבחוץ ורק שנשחתו אברי ההולדה ע"י שתיית כוס עקרין וכיו"ב, משא"כ אם הסירוס בא ע"י מיעוך וכתות ניתוך וכרות בגיד או גם בביצים, בכה"ג בגיד לית מאן דפליג דהוי מום לכו"ע כיון דהאבר בגלוי וגם הקלקול ניכר, אכן אם הקלקול הוא בבצים שהם טמונים בכיס ואין נראים מבחוץ, זהו בעיא דרב אחדבוי קידושין דכ"ד גבי עבד סירסו בבצים מהו, ופשיט התם שזהו פלוגתא דרבי וחכמים, ובבכור גופא לר' יהודה דסובר בבכורות דל"ט מעוך וכתות בין בגיד בין בבצים