זקן אהרן חלק ב קיא

הדביק הרגל לגג כדי שלא נפרש למתך כמו חוכא ובשארי ההי"ן כשר דיעבד גם אם הדביק, אע"כ דגם בשארי ההי"ן נמי פסול דיעבד וממילא אי"א לפרש דאזהרת אביי היה שלא ידביק לגמרי ושפסול דיעבד, דע"ז לא היה צריך לטעם דתוכא דבשארי ההי"ן נמי אם הדביק לגמרי פסול דיעבד, ובע"כ דאזהרת אביי היה על שיעור ההרחקה, שבה"א דלמהך צריך הרחקה וריוח יותר גדול ע"ש שזה תכן ראייתו, ונראה שזהו למה שהבין התה"ד דהאי יותר שכתב הרא"ש הכוונה דקאי על שיעור ההרחקה, אבל באמת הכוונה הפשוטה דהאי ביותר הוי פירושו באמת על הזהירות, פי' שבה"א דלמהך צריך ליזהר יותר שלא ידביק ולעולם בשארי ההי"ן בדיעבד כשר ולכן הוצרך אביי להזהיר על ה"א זה משום דשארי ההי"ן א"צ להזהיר כ"כ מלהדביק כיון דדיעבד כשר משא"כ בהך דלמהך אפי' דיעבד פסול אם הדביק לגמרי משום טעם דתוכא, ולפ"ז הוי אזהרת אביי על שלא ידביק לגמרי ואזדא ראייתו לגמרי, וניחא בזה שיטת הב"י אה"ע סי' קכ"ו שהכשיר במקום עיגון אם תינוק קורא אותו, דהיינו משום דלשיטתו שם בד"ה ולמהך פי' נמי דהאי יותר שכתב הרא"ש על הזהירות קאי ונסתר ראיית התה"ד, וכיון שנסתר היסוד של תה"ד היה נראה דבשינה תמונת אות נמי כשר אם תינוק קורא אותו כהלכתו: אכן מפני שהרמ"א באו"ח סי' ל"ב סעי' ט"ו וכן נראה נמי מהמחבר שם סעיף כ"ה דבתפילין וס"ת פסול וכ"פ כל האחרונים דבס"ת לא מהני אפי' תינוק רואה אותו. ובכדי שלא יסתרו דברי הב"י ממ"ש באה"ע להכשיר גבי גט, נ"ל ברור דדוקא בס"ת ותפילין פוסל משום דבעינן התם כתב אשורית דוקא ולכן כשאין תמונת האות כמו שנמסר למשה מסיני אין שם אות עליו ומה יוכל להועיל שהתינוק קורא אותו כיון דלעינינו אין האות כצורתו, אבל בגט אטו כתב אשורית בעינן הא אין קדושה בגט דניבעי כתב אשורית דוקא וגם אין לפסול בשאר כתבים מטעם דכתיב וכתב ושארי כתבים לא תשוב כתב, דזה אינו דודאי כל הכתבים מיקרי כתב גם לענין שבת לחייב עלה סקילה כדמוכח בגיטין ד"ת גבי הקונה בא"י דכותבין עליו אונו אפי' בשבת ופריך בשבת ס"ד, ואי נימא דכתב שאינו אשורית לא חשיב כתב מאי פריך, הא התם מיירי בכותב השטר בכתב האומות שבאמת שרי מה"ת, א"ו דגם שארי כתבים מיקרי כתב, ובהדיא שנינו בגיטין דפ"ז גט שכתבו יוונית כשר וכ"פ באה"ע סי' קכ"ו, ולא בעינן בגט כ"א שיקראוהו כהוגן בלא טעות וא"כ כיון שתינוק קורא אותו כהלכתו ודאי דשפיר דמי אע"ג שאין לו תמונת אות אשורית, וכן מוכח להדיא ממ"ש באה"ע סי' קכ"ה דאם נכתב האל"ף למ"ד מישראל ביחד שרי, והא בכה"ג ודאי שאין לו תמונת אות אשורית ואפ"ה כשר, ועיין ביש"ש גיטין דפ"ט סי' כ"ג שכתב הטעם משום דבגט כל שתינוק קורא אותו אף שאינו כדין האמיתיי של כתב אשורית נמי כשר, ואמנם כל זה הוא בגט אבל בס"ת דבעינן כתב אשורית גם הב"י יודה דלא מהני מה שתינוק קורא אותו וכהסכמת כל הפוסקים, אלא שבחידושי רעק"א על המג"א או"ח סי' ל"ב סקל"ז פוסק דאפי' בס"ת מהני קריאת התינוק אפי' בנשתנה תמונת האות, מיהו כולם תפסו עליו שזה נגד הרמ"א דלעיל, ולדינא יפה פסק כ"ת לפסול וצריך לתקן וכ"ה הסכמת הפוסקים: ובאין עוד הנני הדו"ש ומברכו בגוז"ט כברכת אהרן וואלקין. סימן עד ב"ה יום ד' כ"ד אייר תרצ"ד פינסק. כבוד ידידי הרב וכו' מחו' יצחק יעקב ווייס שליט"א מו"צ בגראסוורדיין רומיני'. ע"ד השאלה באחד שנתן בהמה לנכרי לפטמה איזה זמן ובמשך שהיתה ביד העכו"ם הולידה בכור והעכו"ם מעכב האם והולד בעד שכר פיטומה אם החיוב מוטל על בעה"ב לפדות הבכור מיד העכו"ם כדי לנהוג בו קדושת בכור, והנה כת"ר רצה לצדד היתר דנכרי המפטם קונה בשבח דהוא הולד כדין אומן קונה בשבח כלי וממילא הוי ולד של נכרי דפטור ואין בו קדושת בכור, ואם כי כ"ת תלה עצמו באילן גדול דמובא בתשובת אמרי יושר ח"ב סי' קפ"א דרצה להתיר בכה"ג מטעם אומן קונה בשב"כ, אכן לענ"ד אין נראה כלל לומר בכה"ג אומן קונה בשב"כ דפשוט אצלי שלא אמרי' הכי אלא בשבת שבא ע"י עשיית האומן אבל הכא האומן אינו אלא שנותן התבן והמאכל לבהמה והולד ממילא קא רבי, ובשבח הבא ממילא לא אמרי' דאומן קונה, דלא עדיף קנין האומן משינוי דהוה קנין לכו"ע וכמו שאמר רבה שינוי קונה כתיבה ותנינא, ואפ"ה בשינוי הבא ממילא סוברים הרבה דאינו קונה וכמבואר בתו"מ הלכות גזילה ויבואר בסמוך בתוך דברנו, כ"ש דאומן אין שייך כלל לומר דיקנה בשבח דממילא, דע"ז אינו אומן ולא אומנתו גרם לזה, ועיין בקצוה"ח סי' ש"ו אות ב' שכתב בשם הר"ן דבאתן תבן לפני בקרך לא שייך אומן קונה בשב"כ דהו"ל כשלוחא דאגרתא דליכא שבחא ע"ש: שוב רצה כ"ת לצדד היתר דכיון דהנכרי יש לו תוב על הישראל בעד שכר פיטומו ואי לא מסלק לי' בזוזי תפוס לפרה הו"ל יד נכרי באמצע ופטור, וחכם אחד המובא בתה"ד סי' ק"ל הביא ראיה לזה מהטור יו"ד סי' ש"כ, אכן באמת גם על היתר זה אין לבנות יסוד, דסברא זאת אמנם מצינו בב' מקומות, בנכסי צאן ברזל, ובבהמת ארנונא בפסחים ד"ו לל"ב דרבא דפטור מבכורה מטעם דמיקרי זה יד נכרי באמצע, אבל נידון דידן לתרווייהו לא דמי, למקבל צאן ברזל מן העכו"ם לא דמי דהתם גוף הבהמה של העכו"ם היתה מתחלה וכל כמה דאית לי' לעכו"ם צד זכייה ושעבוד עלה לא נפקא מרשותי', משא"כ נ"ד דהבהמה של ישראל אמרי' דאכתי ברשותי' קיימא, וחילוק זה מוזכר להדיא בתוס' ב"מ ד"ע ובבכורות דט"ז ע"ש, ולבהמת ארנונא נמי לא דמי אע"ג דהתם הבהמה שייך לישראל מ"מ כיון שיש לכותי שעבוד על גוף הולד דעיקר שעבודו הוא ליקח הולד כי כן יסד המלך לקחת ולד עצמו מעשר אלא אם ירצו בעליו לפדותו בדמים ידועים הרשות בידו ונמצא דכל כמה דלא פדאו בדמים הוא גופו של מלך, וכ"כ להדיא בתה"ד סי' ק"ל וז"ל לא דמי דהתם ארנונא מוטלת רק על הולדות עצמן אלא שכך הוא דבר המלך ודתו שכל מי שירצה לתת דמיהן יקבלו ממנו במקום הולדות ולכך כל דלא סילק לי' ידי' שייכי בגוי' אבל בנ"ד דמעולם לא הו"ל לעכו"ם שותפות וחלק בולד כלל רק שצריך לשלם לו שכר פיטום ולכן אפי' שעבדו בפירוש דאם לא ישלם שכרו יקח הולד לא מיקרי יד כותי באמצע, הן אמנם שגם בזה תמך כ"ת יתידותיו על הצ"צ הראשון סי' ס"ד שכתב להוכיח מדברי הטור שם דאם יש לנכרי שעבוד על הבהמה