זקן אהרן חלק ב קח

לזה, וא"כ ר' יוחנן דלא אמר לשון כזה מנ"ל לדחוק ולפרש דלא אסר אלא מסירת הטעמים והסודות, עוד הדבר מוכרח להיפך דר' יוחנן בע"כ שאוסר בכל אופן ואפי' לימוד בעלמא. וגם כוונת מהרש"א גופי' ודאי הכי הוא דרק ר' אמי מפרש כן אבל ר' יוחנן אוסר בכל גווני, דהא עיקר ההכרח מה שגרם למהרש"א לדחוק כן בכוונת ר' אמי הוא מכת הקושיא החזקה של התוס' דחגיגה דמה צורך הי' לר' אמי ללמוד דינו מדברי קבלה ומי סני לי' דינו דר' יוחנן שמקרא מלא הוא ומה בא ר' אמי בכלל להוסיף על דברי ר' יוחנן, ובכדי ליישב זה הוכרח ליכנס לדוחק ולחלק כן, וכלל כוונתו מתפרש הכי דהא דא"ר יוחנן דגוי העוסק בתורה חייב היינו כשעוסק בשאר דיני התורה שאין הנכרי מצוה עליהן, אבל בז' מצות דידהו הא מצוה ללמדן כמפורש שם בסנהדרין, ובא ר' אמי להוסיף דאפי' בז' מצות אם כי מצוה לכל אדם ללמדן אבל רק ידיעה ולימוד שטחיי אבל למסור להם רזי וטעמי התורה אסור גם בז' מצות מקרא דמגיד דבריו וגו', ולפ"ז הוצרכו שפיר שני דינים הללו דר' יוחנן ודר' אמי, דר' יוחנן מיירי בשאר דיני התורה, ור' אמי מוסיף דטעמי וסודות התורה אסור אפי' בז' מצות, ולק"מ תו קושית התוס' דשפיר הוצרך הא דר' אמי וגם לקרא דמגיד דבריו וגו'. זהו כלל כוונת מהרש"א וכל מעיין היטב ימצא כמעט מפורש כן בדברי מהרש"א דרק אז' מצות הוא דחידש דינו שאין אסור אלא הטעמים והסודות דוקא, וכיון שכן מוכרת הדבר דאיסור דר' יוחנן בשאר דיני תורה הוא אפי' לימוד שטחיי בעלמא נמי אסור, דאי איסור דר' יוחנן הוי נמי דוקא רק לטעמי וסודות התורה א"כ ר' אמי מה בא להוסיף בלשון דאין מוסרין דטעמי ורמזי התורה אסור כיון דר' יוחנן נמי אינו אוסר אלא טעמי וסודות התורה ואכתי יוחזר קושית התוס' קרא דמגיד דבריו למה תיפוק מדר' יוחנן, ואין לומר דבאמת ר' יוחנן נמי אינו אוסר אלא טעמי יסודות התורה אלא שהוא אינו אוסר זה רק בשאר מצות אבל בז' מצות דידהו דמצוה ללמדם שרי למוסרם אפי' הסודות ובא ר' אמי להוסיף דלמסור סודותיה אפי' בז' מצות נמי אסור, דא"כ חסר בדברי ר' אמי דלשון אין מוסרין דאמר ר' אמי משמע שעיקר החידוש שבא להוסיף על איסור דר' יוחנן הוא האיסור דמסירת הסודות והטעמים, ואי נימא דגם ר' יוחנן אינו אוסר אלא מסירת הסודות א"כ זה אין חידוש, והחילוק שביניהם הוא רק בזה, דלר' יוחנן בז' מצות מותר אפי' מסירת הטעמים ולר' אמי גס בזה אסור, א"כ הכי הו"ל לר' אמי למימר אפי' ז' מצות אסור למסור בכדי להבליט ולהדגיש דעיקר הוספה שלו על ר' יוחנן הוא הז' מצות, ומדהבליט והדגיש הוספה שלו רק בשינוי לשון דאין מוסרין משמע דזה עיקר החילוק שביניהם דלר' יוחנן אסור בשאר דיני תורה לא רק מסירת הטעמים אלא אפי' לימוד שטחיי נמי אסור, ור' אמי מוסיף דמסירת הטעמים אפי' בז' מצות נמי אסור וזה ברור בכוונת מהרש"א, וכן הבינו גדולים דלמהרש"א נמי לר' יוחנן אסור בשאר מצות אפי' למוד שטחיי, ולפ"ז נפל כל יסוד ההיתר שלי ג"כ, דנהי דאינו אלא מעתיק שטחיית לשון המשנה ומצד איסור דר' אמי אין בזה, אבל אכתי אסור מטעם איסור דר' יוחנן שבכל שארי דיני התורה אוסר אפי' לימוד שטחיי בעלמא וכמ"ש: אלא דאכתי עלה בדעתי עוד לצדד קצת בהיתר ולהסיר איסור דר' יוחנן נמי מנידון אשר לפנינו, דהנה לענ"ד היה נראה ליישב קושית התוס' דחגיגה שהקשו על ר' אמי מה בא להוסיף על ר' יוחנן ומה הוצרך לקרא דמגיד דבריו וגו' וגם שינוי לשון דאין מוסרין דקאמר ר' אמי, ונ"ל ליישב בדרך חידוד עפמ"ש בסנהדרין שם בטעמו של ר' יוחנן דגוי שעוסק בתורה חייב משום דכתיב תורה צוה לנו משה מורשה, לנו מורשה ולא לעכו"ם ועכו"ם שלומד תורה מיגזל גזלי' כו' ע"ש, וכיון דעיקר האיסור הוי משום לתא דגזילה לא שייך כ"א כשעכו"ם נוטלה מעצמו ועוסק בה אבל כשישראל מוסר לו מה גזל שייך בדבר שהבעלים מוסרים בעצמם מרצונם הטוב. ועפ"י הנחה זאת יתפרש שפיר דברי ר' יוחנן ור' אמי דר' יוחנן אומר גוי "העוסק" היינו כשעוסק מעצמו, בזה ודאי דאסור מקרא דתורה לנו מורשה ומטעם גזל, אבל אם ישראל מוסר לעכו"ם ודאי דשרי דאין תו איסור גזל, ואתי ר' אמי ומוסיף דאין מוסרין נמי, פי' אפי' אינו נוטל מעצמו אלא מוסרין מדעתם דתו אין בזה גזל אפ"ה אסור משום מגיד דבריו ליעקב ומשפטים בל ידעום ולק"מ קושית התוס' וגם שינוי הלשון דאין מוסרין מיושב שפיר. וזהו תי' נפלא ואמת ב"ה, ולפ"ז בנ"ד שישראל הוא הממציא ההעתקה לנכרי ואין העכו"ם נוטלה מעצמו, וגם אינו מעתיק אלא שטחיות המשנה ולא הסודות והטעמים אין בזה שום איסור, לא דר' יוחנן ולא דר' אמי, דר' יוחנן ליתא כיון שאין נוטל מעצמו וישראל הוא ממציאו לית כאן איסור דגזילה, ואיסור דר' אמי משום מגיד דבריו נמי ליתא כיון שאיסור זה אינו אלא כשמוסר לו סודות וטעמי התורה וכהמהרש"א, ובנ"ד שאינו מוסרו לו אלא שטחיותה גם איסור זה ליתא, וארווחנא ליישב בזה קושית התוס' בפ"ב דשבת גבי עובדא דהלל שלמד עם הגר שבא לפניו להתגייר והא קודם שנתגייר אכתי נכרי הוא ואיך למד תורה עמו ע"ש ובמפרשים ולמ"ש ניחא שפיר דכיון שהלל היה מלמדו ולא שלמד מעצמו וגם לא למד עמו אלא סדר תפלה וראשי פרקים של דת הישראלי אין בזה שום איסור, לא איסור גזל דר' יוחנן ולא איסור דר' אמי כיון שלא מסרו סודות התורה וזה ברור בישוב קושית התוס' ובחנם נדחקו המפרשים ליישבו. וגם מה שהרעישו האחרונים מהא דמשה רבינו כתב התורה בשבעים לשון כדי שילמדו האומות, נמי ניחא לפי"ז כיון שלא נטלו מעצמם רק משה מסר להם וגם לא כתב אלא שטחיות התורה לבד וכמ"ש: ואמנם לאחר הישוב נ"ל שאף שעיקר החידוש שחדשתי דאם אין העכו"ם נוטלה מעצמו רק שמוסרים לו אזיל איסורו דר' יוחנן הוא נכון מאוד לדינא והערה נפלאה בעזה"י, ובעובדא דהלל שלמד עם הגר וכן בעובדא דמשה שהעתיק התורה בשבעים לשון הוי זה תי' נכון אבל אכתי לצדד מזה היתר לנ"ד לא יועיל כלל, דנראה ברור שאף שעיקר הסברא דבמסר ישראל שרי הוא נכון מאוד, אבל היינו דוקא כשמסרו לעכו"ם ברשות ב"ד לאיזה צורך וכמו משה שהעתיק התורה וכן הלל שלמד עם הגוי שהיה בזה רשות ב"ד ודאי דשרי דמה גזילה שייך בזה כיון שהב"ד עצמו שכח ורשות התורה בידם מסרוהו מרצונם, אבל בל"נ מי התיר לנכרי הלזה שבא לגבולנו ורוצה ליקח תורתנו המסורה לנו ונלמוד בה מעצמו, הוא מעצמו רוצה ליקחנה בלא נטילת רשות מב"ד ודאי שגזלן גמור הוא מקרא דלנו מורשה, ואף שישראל ממציא לו מי נתן רשות לישראל זה למסור תורה לגוי אף שישראל הוא אין התורה שלו חשובה למוסרו למי שירצה, רק ב"ד הם הבעלים על התורה ובלא רשותם והסכמתם אין רשות לשום אחד גם מישראל למוסרה לעכו"ם וכשממציאה