זקן אהרן חלק ב קז

יסוה"ת דדוקא בס"ת שכתבו מין התירו לשרוף כדי שלא ליתן להם ולפעולתן שם וזכרון, אבל כשכתבו ישראל אסור לאבד בידים דברים שבקדושה, אלא דאפ"ה היה אפשר לצדד היתר עפ"י מה שסיים במשיב דבר שם דאין איסור זה אלא על דעת שיהיו קיימין להשתמש בקדושתן משא"כ כשמתחלה נכתבו על דעת לאבדם אין שום איסור ודמיא לשטרות שכתבו בהם אזכרה קודם תקנת יוחנן כה"ג שודאי לא נזהרו מלשרוף אחר פרעון ובכה"ג דלא נתקדשו מעולם שרי ומצוה לשורפן בידים כי היכי דלא ליתו לידי תקלה של בזיון גדול, כן הי' נראה לכאורה: אבל שוב ראיתי דכל הדברים וצדדי היתר שזכרתי לא היו שייכים כ"א במקום שכבר עברו להדפיס ואנו דנין אם מותר לשורפן, בזה היה מקום לומר דכיון דקדושה אין בהן מצד עצמן שלא נכתבו לשמן או יותר נכון שנכתבו מתחלה ע"מ לאבדן שרי לשורפן, אבל בנ"ד הרי אנו דנין על היתר לכתחלה להדפיס חדושי תורה בגליוני העתונים ושאח"כ לא ישרפם שום אדם אלא ישתמשו בהן לדברים בזוים, א"כ מאן מפיס ומאן מתיר להדפיס לכתחלה כתבי הקדש וגם אזכרות ע"מ לשורפן ולאבדן אח"כ דאין בזיון גדול מזה שמאבדן ובמקום שידוע שודאי יהא מוכרח לאבדן מי שרי להביאם לכתחלה לידי איבוד, ובהדיא תניא במס' ע"ז די"ג אין מקדישין ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש והעריך ה"ז תעקר, הרי דרק בדיעבד אם עבר והקדיש אז יש היתר ומצוה לאבדן כדי שלא יבאו לידי תקלה ובזיון יותר גדול אבל לכתחלה הרי קאמר בהדיא דאין מקדישין, הרי דלכתחלה אסור להביא הקדש לידי איבוד אפי' כשהאיבוד הוא לא בדרך בזיון ומשום דאיבוד גופא הוי בזיון להקדש, וכ"ש בנ"ד דרובא ככולם גליוני מה"ע אינם לא מהנקברין ולא מן הנשרפין אלא מוטלים באשפה בבזיון ועושים בהם כל תשמישי בזוי וגם בתי המתראות מלאים מהם איך יעלה על הדעת להתיר זה לכתחלה, כל גופא מרתע בי בראותי הפרצה הנוראה הזאת אשר גם העתונים החרדים לא ינקו מזה, והרי אבותינו קבעו יו"ט כשחדלו מלהזכיר שם שמים בשטרות מפני חששא זו שלמחר פורע חובו והשטר יהא מוטל באשפה כמבואר בר"ה די"ח ואיך לא נחוש לקללת אז"ל אשר אמרו כי עניות ירדה לעולם בשביל עון גדול זה, וכל אדם צריך להעלות על הדעת שמא הוא שעמדה להביא את העולם לידי מצב עניות נורא כזה מפני שקללת אלקים תלוי בכל מקומות המטונפות אזכרות וכתבי קדש תלויות בבתי מתראות: קצרו של דבר. האיסור חמור ונורא מאוד וכל מי שיש בידו למתות מחויב למחות בכל תוקף שלא להדפיס שוב דברי תורה בעתונים היומיים לא מיבעי כשיש בהם אזכרות ואפי' כשכותבים במקום השם אות ד' או ה' שאין בזה קדושה, מיהו לתשמיש בזיון אסור כיון שיש בזה רמז לשם שמים, ועכ"פ הלא כתובים אשורית ויש בהם קדושה כמבואר בספרים, וידוע שתמונת האותיות ג"כ יש בהם כמה צרופים ועיין רמ"א יו"ד סי' רפ"ד ס"ב ובב"י יו"ד סי' רפ"ג בשם הרמב"ם בתשובה, וברדב"ז ח"ד סי' מ"ה שיש בכתב אשורית קדושה. ואמנם על העתונים הפרוצים שכותביהם וסופריהם חשודים על אפקורסות ומינות ומלגלגים על דברי חז"ל וכותבים דברי וספורי עגבים, קלקלתם הוא תקנתם לענין זה דכיון שדברי עגבים ודברי מינות נכתבים בהם לא עדיף זה מס"ת שכתבו מין דמצוה לשורפן, אבל על העתונים של החרדים אני תמה מאוד מי התיר להם עון חמור כזה, ולואי שיכנסו דברים היוצאים מלבי ללבותיהן של ישראל ולא יוסיפו לעשות כזה: ובאין עוד הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן עא ב"ה יום ג' י' כסלו תרצ"ז פינסק. לבני חביבי הרב וכו' מהור"ר יצחק אלחנן שליט"א הגאב"ד דאנטופול. ע"ד השאלה אשר נשאלת מחכם ויר"ש אם מותר להעתיק ספרי המשניות לשפת המדינה בכדי להמציאם לפני הנכרים העוסקים במקצוע זה ורוצים ללמוד ולידע מה שכתוב בתוה"ק, ורוצה אתה לדעת חות דעתי, ע"ז אשיבך כי מנקודת הדין עלה בדעתי לצדד אמנם קצת היתר, דהנה שורש דין זה הוא במס' חגיגה די"ג דא"ר אמי אין מוסרין דברי תורה לנכרי שנאמר מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל ובתוס' שם הביאו בשם רבינו אלחנן להקשות מה הוצרך ר' אמי לקרא דדברי קבלה דמגיד דבריו ליעקב כו' תיפוק לי' דמדאורייתא אסור כדא"ר יוחנן בסנהדרין דמ"ט גוי שעוסק בתורה חייב מיתה וכל המלמדו עובר בלפני עור לת"מ ע"ש, ועיין במהרש"א בחגיגה שם דדייק לישנא דר' אמי דאמר אין מוסרין ולא אמר אין מלמדין, ומכת דיוק זה העלה לחדש דאיסור דר' אמי הוא רק למוסרם ולהבינם טעמי המצוה וסודות התורה בזה הוא דאמר אין מוסרין אבל לימוד שטתיי בעלמא מותר ע"ש, והרי מתבאר מדברי מהרש"א שאין איסור ללמד תורה לעכו"ם אלא כשמלמדו ומוסרו גם רזי התורה אבל לימוד בעלמא מותר. ולפ"ז בנ"ד שאינו אלא מעתיק המשנה כצורתה שטתיותה ופשטותה ואין מוסר שום טעם וסוד דאין איסור, ואתר החיפוש מצאתי תנא דמסייע לי' הוא הגאון הספרדיי ר' יעקב שאול אלישר ז"ל שהיה רב הכולל וחכם באשי באה"ק בדור הקודם שנשאל אם מותר ללמד לעכו"ם לשון הקדש ודקדוקה ובנה ג"כ יסוד היתר על דברי המהרש"א הנ"ל דהאיסור הוא דוקא ללמדם טעמי המצוה וסודותיה: ואף כי בתחלת העיון שמחתי שכיונתי לדעת הגאון, אבל אחרי שובי נחמתי ונוראות נפלאתי איך פלטה קולמסו של גאון וצדיק דבר כזה, דהא קמן יש שני סוגי איסורים בזה, א) איסור דר' יוחנן בסנהדרין דגוי העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו עובר משום לפני עור, ב) הך דר' אמי בחגיגה דאין מוסרין ד"ת לנכרי משום מגיד דבריו ליעקב, ונהי דהך איסור דר' אמי דייק המהרש"א מלשון אין מוסרין דאמר דכוונתו שדוקא רזי וטעמי התורה אסור למוסרו. אבל ר' יוחנן דלא קאמר לשון אין מוסרין אלא אמר גוי העוסק בתורה. משמע דאפי' עוסק רק בלימוד שטתיי בעלמא נמי חייב, וא"כ איך אפשר לבנות יסוד היתר על דברי מהרש"א הא המהרש"א לא אמר כזה כ"א על איסורו דר' אמי, אבל לדידן אכתי אסור מכת איסורו דר' יוחנן, ולבד שבדברי ר' יוחנן אין הכרת לדחוק ולפרש כוונתו דגם הוא אינו אוסר אלא מסירת סודות וטעמי התורה כיון דכל עיקר ההכרח שהכריח למהרש"א לפרש כן בכוונת ר' אמי הוא משום שהלשון אין מופרין דחקתו