זקן אהרן חלק ב קו

ומה אשיב לכ"ת, אין די מלים בפי כמה שראוי לצעוק על הפרצה הנוראה הזאת דכולהו איתנהו בה, איסור מחיקת ואיבוד השם שאזהרתו מה"ת מקרא דלא תעשון כן לד' וגו', וגם איסור דכתבי קדש דלמ"ש המג"א סי' קנ"ד סק"ט אסור לאבדן מה"ת אף שאין כתוב. שם אזכרות, אלא דבזה כבר כתבו האחרונים דבכתבי קודש שאין שם אזכרות אין איסור מה"ת לאבדן וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות יסוה"ת דכתבי קודש אסור לשורפן ולאבדן והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות הרי להדיא דרק מכת מרדות מדרבנן ולא מלקות מדאורייתא, ועיין בנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' ע"ה, אבל עכ"פ מכת מרדות מדרבנן איתא גם בכתבי קודש לחוד, ולפ"ז בהני חדושי תורה הכתובות בגליוני העתונים דלא ימלט שכתוב בהן אזכרות והמאבדן ודאי שעובר באיסור דלא תעשון, ואע"ג דהרמ"א יו"ד סי' רע"ז כתב דהשם שכותבין בסידורין ב' יודי"ן ואחת על גביהן מותר למחקו אם הוא לצורך, והשמות שנדפסו במכ"ע ודאי שלא נדפסו במלואן בכתיבתן האמיתיית אלא או בשני יודי"ן או באות ד' וקו רשום בצדו, אבל הלא הרמ"א גופיה התנה דדוקא לצורך רשאין למוחקו, ובש"ך שם סקי"ד איתא בשם תה"ד דדוקא לצורך גדול הוא דשרי, ובנ"ד מה צורך יש בזה להדפיס דברי תורה בגליוני מכה"ע: וגם אין לצדד היתר משום דודאי לא נכתבו העתונים והחד"ת הללו לשם קדושה וכל שם שלא נכתב לשם קדושה אין בו איסור שריפה ואיבוד וכמ"ש רבינו היראים עמוד היראה סי' ט' והביאו גם בהגהות מיימוני בהלכות יסוה"ת פ"ו וגם הסמ"ק הסמ"ג והב"י יו"ד סי' רע"ו הביא כן בשם הרשב"ץ ועיין בש"ך וט"ז שם וגם הרמב"ם בע"כ שסובר נמי כן כמ"ש בפ"ו מהלכות יסוה"ת וז"ל כתבי הקודש ופירושיהן אסור לשורפן או לאבדן כו' בד"א בכתבי הקדש שכתבן ישראל בקדושה אבל אפיקורס ישראל שכתב ס"ת שורפין אותו עם האזכרות מפני שאינו מאמין בקדושת ה' ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשארי הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם עכ"ל, הרי להדיא מדבריו דס"ל דאם לא נכתב השם לשם קדושת ס"ת אין בו איסור איבוד וא"כ גדולי הפוסקים סברי הכי דכל שם שלא נתקדש אין בו קדושה, אפ"ה אין לצדד היתר בזה בנ"ד, דראיה זאת מרמב"ם שהבאתי אם כי ראיה זאת נפתחה בגדולים ובתשובת שב יעקב סי' נ"ד בנה כל היסוד לדין זה מהרמב"ם, אפ"ה לענ"ד יש לדחותה ולא מוכח כלל דיסבור בכתב אותיות של שם ולא נתכוון לקדשם דאין בהם קדושה דהא באמת טענת הפר"ח חזקה מאוד, דאיך אפשר לומר דרמב"ם סובר דכל שלא נתכוון לקדש אין בהם קדושה, הא הרמב"ם גופי' באותו פרק ה"ו כתב וז"ל כלי שהיה כתוב שם עליה קוצץ את מקום השם וגונזו ואפי' שהיה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי ה"ז לוקה כו' ע"ש, ועל מקום הכלי ודאי שלא נתכוין לקדשו ואפ"ה אסור למוחקו וגם לוקה ע"ז. ובכדי שלא יסתרו דברי הרמב"ם באותו פרק גופא להלכה נראה פשוט דדוקא אם אפיקורס כתב השם הוא שסובר הרמב"ם דלא נתקדשו לפי שאינו מאמין בד' וכל מה שכותב אינו כותב אלא כשאר דברי חול וכמו שמדייק הרמב"ם שם בהלכה ח' וכתב בטעמו וז"ל אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר דברים, ולהכי ודאי שלא נתקדש משום דהוי כאילו פירש שכותב שלא לשמה, אבל ישראל כשר שכותב בשם ד' אלא ששכח לקדשו ולכוון בו לקדושת השם הוי קדוש בסתמא, ולא רק הראיה מרמב"ם נדחה אלא שגם דברי הפוסקים האחרונים שהבאתי דס"ל דשם שלא נתקדש אין בו קדושה נמי לא דמי לנ"ד וכמו שאבאר, דהנה בתשו' הרשב"ץ ח"א סי' קע"ז הביא המקור שממנו שאבו הפוסקים הללו את דין זה, חדא מש"ס בבלי בגיטין פ' המביא תנינא דקאמר התם הרי שהי' צריך לכתוב השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלי"ת מעביר עליו קולמס ומקדשו דברי ר"י וחכ"א אין השם מן המובחר הרי דמותר להעביר קולמס על השם אע"ג שזה הוי כמוחק, וגם לחכמים רק מן המובחר אינו אבל אינו לוקה משום מחיקת השם, והיינו משום דלא נתקדש, ועוד ראיה מירושלמי פ' לולב הגזול דספר תהלים שרי לממחק הללוי' שלא נתכוון לקדש, ואכן על שני הוכחות הללו כבר הניף ידו החזקה בס' ברכי יוסף יו"ד סי' רע"ו דאין שום ראיה מהתם דע"כ לא אמרי' בגיטין דאין בו איסור מחיקה אלא התם דלא נתכוון לכתוב השם כלל אלא נתכוון לכתוב יהודה אבל אם נתכוון לכתוב אותיות של שם אלא שלא נתכוון לקדשו איה"נ דיש בו איסור מחיקה, ועיין שם שכתב דכל הני מקומות שהביאו הפוסקים דשרי למחוק מיירי דוקא כשלא נתכוון כלל לאותיות השם, וכן מההוא דירושלמי דשרי לממחק הללוי' נמי אין ראיה דלא נתכוון כלל לאותיות השם דהכותב סבר דאינו שם, אבל כותב שם ויודע שכותב שם אלא שלא קדשו איה"נ דאסור למוחקו, והנה אחד המיוחד של כל הנהו פוסקים המתירין הוא רבינו היראים, ושם בחדש סי' שס"ו כתב הטעם דשרי למוחקם משום דדמי להקדש בטעות ע"ש. ומזה משמע להדיא כסברת הברכי יוסף דדוקא כשלא נתכוון גם לכתיבת אותיות של שם הוא דשרי אבל כשנתכוון לכתיבת השם רק שלא קדשו איה"נ דאסור למוחקו: והנה ראיתי בתשובת משיב דבר סי' פ' שצידד היתר בשריפת הקארעקטין אע"ג שיש בהן אזכרות משום דאע"ג דסתמא לשם קדושה קאי מ"מ אם כוון בפירוש שלא לקדש ודאי דאין בהם קדושת אזכרה וממילא דבמקום שיותר טוב שלא לקדש השם אין בסתמא לשמה, וכמו במצוות למ"ד שא"צ כוונה מ"מ אם כוון בפירוש שלא לצאת לא יצא יד"ח, הוה"ד בקידוש השמות, אף כי בסתמא י"ל נמי דקדש וכמ"ש המרדכי מחלוקת הראשונים בזה אפ"ה אם כוון בפירוש שלא לקדש לא נתקדש, והו"ה במקום שיותר טוב שלא לקדש השם אין בסתמא לשמה דהוי כנתכוון בפירוש שלא לשמה ולא ניחא לי' לקדשם, ומזה הטעם אין אזהרה על שריפת האזכרות שבקארעקטין שמתחלה לא נדפסו כדי ללמוד בהם ובכן מה צורך לקדשם, בשלמא בחומשים וסדורים הנדפסים טוב שיהיו האזכרות קדושים משום שזהו סגולה ומועיל להצלחת הלימוד אבל הקארעקטין הללו שטוב יותר שלא לקדשן הוי ככוון בפירוש שלא לקדש ע"ש. אבל לענ"ד זה נסתר מדברי הרמב"ם שפוסק דשם שכתבו בידות הכלים אסור למוחקו, אע"ג דודאי שעל ידות הכלי טוב היה יותר שלא לכתוב שם ולבזותו ואפ"ה יש בו קדושה מסתמא נמי, ועוד דאפי' נימא כדבריו דכל היכי שלא נדפסו לקריאה ולימוד לא מיקדשי מסתמא, אכתי אין זה עצה אלא בקארעקטין שאין קורין בהן כלל מרוב הטעותין ושבושין שבהן אבל לא יועיל זה להיתר בגליוני העתונים שנדפסו מתחלה בכוונה ללמוד ולקרוא החדושין שכתוב שם, וזולת זה יש איסור לאבדן לא מצד איסור איבוד אזכרות אלא כמו כל כתבי הקדש שאפי' לא כתבן לשמן אסור לאבדן כמ"ש הרמב"ם בפ"ו מהל'