זקן אהרן חלק ב קד

ועיין בשמ"ק שם הקשה על רש"י דהא אי בעי הוי מפקיר לכל נכסיו וגם שדה זו בכלל ההפקר ושוב אינו מוזהר עליה ולהכי חזי לי', ובחבורי לב"מ שם כתבתי ליישב דברי רש"י באופן זה, דהנה בלא"ה יש לדייק במ"ש רש"י בב"מ דלא מיירי בבעל שדה הא לכאורה כתב הוא עצמו בגיטין להיפך דז"ל שם מי שליקט. בעל הבית עשיר, וכלשון רש"י שם איתא נמי בירושלמי, ומלשון זה משמע דמיירי בבעל שדה דאי לא מאי בעי בזה שדייק לכתוב בעל הבית עשיר, וע"ד הפלפול אמרתי דהנה בסוגיא דב"מ שם מבואר הטעם דר"א דאמר זכה מטעם דבעי מפקר נכסיו, ואינו מובן מאי מגו הוא זה, אם ע"צ האמת מי פתי יעשה כן להפקיר כל נכסיו כדי שיוכל לזכות מעט הפאה, ואם ע"צ הערמה א"כ אין מקום כלל להל"ת שאמרה תורה לא תלקט להזהיר עני על שלו כיון שכל אדם יכול ללקט ע"י מגו זאת, ולכן נראה דודאי היכי שהנכסים שיפקיר שווים הרבה יותר מן הפאה שילקט לא אמרינן כלל מגו זאת מטעם דעלינו להחזיק שבודאי לא יפקיר, דאיזה שוטה יעשה כן, אלא דהתם מיירי באופן שאין לו כ"א פרוטה אחת יותר על סך שני מאות זהובים ולזה כדאי לפניו להפקיר הפרוטה היתירה כדי שיזכה בפאה ששוה הרבה יותר מפרוטה ושפיר שייך מגו וכמ"ש האחרונים. אלא דאכתי אין מדוקדק דאי בכה"ג שאין לו כ"א פרוטה יתירה לא שייך לקרותו עשיר דהא עד שני מאות עני מקרי ואטו בשביל. פרוטה יתקרי עשיר, אינו עני הוא דאפשר לקראו אבל לא עשיר, ואמנם במס' פאה מבואר שדוקא אם יש לו מעות מזומן יותר משני מאות אסור ליקח פאה אבל אין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישיו, וא"כ שפיר משכחת שבאמת עשיר הוא מצד שיש לו נחלאות ובתים אבל מעות מזומן אין לו כ"א פרוטה אחת יותר ממאתים ושפיר יש לו מגו דיפקיר פרוטה היתירה ויוכל ליקח הפאה, ומ"מ עשיר מיקרי שבאמת עשיר הוא בבתים, והיינו דדייק רש"י לכתוב שבעל הבית עשיר. כלומר דעשרו הוא משום שהוא בעל בתים ונחלאות אבל מעות מזומן אין לו כ"א פרוטה יתירה, דאם עשרו במעות מזומן לא שייך מגו, ולפמ"ש שע"צ הערמה אין אומרים המגו רק היכי דחזינן שבאמת בידו ודעתו לקיים כן, וא"כ בבעל השדה עצמו אם רוצה ללקוט הפאה, עליו להפקיר השדה ממש וזה לא אמרי', דמגו כזה היכי שהשכל אינו גוזר שיעשה כן לא אמרי' מגו, והנה לדברנו דסברת רש"י הוא רק משום דלא אמרי' מגו במקום שהשכל גוזר ודאי לא יעשה כן, א"כ דוקא מגו לא אמרי' אבל אם עושה כן לפנינו והפקיר שדהו, בזה לא פליג רש"י ויסבור שאיה"נ שגם בעל השדה יוכל לזכות אח"כ בפאת שדהו. ויתיישב בזה מה שהקשה בהגהות מצפה איתן בב"מ שם מנדרים דפ"ד דר"א סובר שלא נחשדו עמי הארץ על מעשר עני משום דלית לי' פסידא כיון דאילו מפקר נכסיו והוי עני וחזי לו, הרי דאם מפקר נכסיו רשאי ליקח אפי' משדה שלו, ולמ"ש מיושב דהתם קאמר באם מפקיר ממש שאז יוכל לזכות והיכי דמפקיר באמת פשיטא שגם לרש"י מותר. דדוקא מגו לא אמרי' בכה"ג וכמ"ש, אלא דאכתי צ"ע לכאורה דהא ר"א אומר התם דעמי הארץ לא נחשדו על מעשר עני, משום דאמרי' דלית להו פסידא ואח"כ יפקירו נכסיהם ויזכו הם עצמם, והנה אם כי מה שהקשה במצפה איתן מעיקר הדין דאמרי' דאחר הפקר יוכל לזכות בעה"ב מעצמו לק"מ וכמ"ש שאחר ההפקר גם רש"י יודה דרשאי ללקט, אכן על תחלת דבריו קשיא לי דאמאי לא נחשדו וסמכינן שודאי יעשה כן, מאיזה סברא נימא כן, הא ודאי יהא מרתת להפקיר נכסיו וכמ"ש רש"י בב"מ, ואפשר י"ל דהתם בשביל טובת עצמו שירצה הוא עצמו לזכות בנכסים אפשר יעשה כן על הספק אולי יוכל הוא עצמו לזכות אח"כ בנכסים, דדוקא בב"מ דמיירי שמלקט לצורך חבירו, ולצורך חבירו פשיטא שלא ירצה להעמיד עצמו בחשש הפסד ולהפקיר נכסיו ובכה"ג גם ר"א מודה דמרתת להפקיר נכסיו אם לא באדם בעלמא שאינו בעל שדה דעליו להפקיר רק פרוטה ודבר קטן כזה יפקיר גם בשביל טובת ההנאה שיהיה לו אבל להפקיר כל השדה לא ירצה להעמיד בחשש הפסד גדול בשביל טובת הנאה לחוד, ור"א דס"ל בנדרים דלא מרתת היינו בשביל טובת עצמו וכמ"ש, ולפ"ז גבאי צדקה ודאי דלא ירצה להפקיר ממש נכסיו בשביל טובת העניים וממילא אינו יוכל לזכות עבורם ונמצא דזכייה מתורת הפקר ליכא גבייהו ולא נשאר גבייהו הזכות אלא מטעם איסור הנדר שנדר לצדקה ואיסור זה שפיר נפקע ע"י שאלה דע"ז מהני שאלה ודו"ק: והנה לכאורה היה אפשר לצדד מטעם אחר דבנ"ד לא מהני שאלה, דהא הש"ך חו"מ סי' רנ"ה הקשה דעיקר הדין דמשבא ליד גזבר לא מהני שאלה ואמאי הא אמירה לגבוה נמי הוי כמסירה להדיוט ואפ"ה מהני שאלה וא"כ כשמסרו ליד גזבר נמי, והנ"ל ליישב דהנה יסוד הדבר דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין צריך ביאור, דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים נדרו משום נדר כדכתיב ככל אשר יצא מפיך, אבל שיזכה הקדש מכח קנין מנ"ל, ואפשר לומר דטעם הדבר הוא עפמ"ש הרמב"ן ור"ן בב"מ ד"ח הובא דבריהם בשמ"ק שם על זה דקאמר הש"ס דיוקא דרמב"ח דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו התם האי קאמר כולה שלי ואני הגבהתיה כולה, ופרש"י ולעולם אימא לך המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת תעשה זו כמו שמונח ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ויבוא שלישי ויחטפנה מידם, אי"א לשלישי לחטפה מידם שהרי אינם טוענים שהגביהו יחד עד שנאמר שלא קנו אלא כל אחד טוען שהגביה לעצמו ע"ש, וע"ז הקשו הרמב"ן והר"ן נהי דשלישי אי"א לחטפה מידם מ"מ למה אמר במשנה דיחלוקו דהא משום דתלינן דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ותי' כיון דלפי טענותיהם אי"א לשום אדם לזכות בה וכיון דממון הפקר הוא חולקין בין שניהם שהרי ע"כ לכך עומדת ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כ"א מהם שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם וי"ל נמי שכיון דממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם אי"א לאחר לזכות בה זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה עכ"ל, וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהתם שום מעשה קנין אפ"ה כיון שאחר אי"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי קנין לגבייהו, ה"נ גבי הקדש כיון שהנודר אינו רשאי לבטל דבורו ומוכרח הוא לקיים דבריו ולתתה להקדש, בזה גופא הוי הקנין ושפיר קנה הקדש, ועמ"ש בחבורי לב"מ שיסוד קנין ד' אמות נמי הוי מה"ט, וכיון שכן אין מקום לקושית הש"ך דבמסר ליד גזבר כיון שיש קנין בפועל ודל כח הנדר מכאן דהא אפי' אם הדיוט נתן ע"י קנין אין יכול שוב לחזור, ופשיטא שלא גרע כח הקדש מהדיוט, אבל באמירה גרידא דכל כח הקנין