זקן אהרן חלק ב קא

וכמ"ש התוס' יבמות דפ"ח ד"ה אתא מש"ש שם בעדים שהעידו על הבעל שמת ותו אתא גברא מקשה התוס' כי אתא גברא מאי הוה תרי כמאה ותי' דכיון שגלוי לכל כו' כאומר בפני עדים דמי, אבל במקום אחר ביארתי דהיינו דוקא כשגלוי לכל מפני שראו זה בעיניהם אבל אם בעיניהם לא ראו רק ידעו זה ע"י הקול שיצא אין לפסול עי"ז כל זמן שלא הוגבה עדותו, ובכה"ג מיירי בדין שמבואר בתשובת פני אריה המובא בפ"ת אה"ע סי' מ"ב בעובדא דילי' שבתולה נתקדשה בפני עדים רקים ופוחזים ואח"כ באו עדים כשרים והעידו לפני הרב על עדי הקדושין שהם פסולי עדות דאורייתא שעוברים בכל יום על נשג"ז ואוכלים טרפות וכתב שאין אותו העדות מספיק כלל לפוסלם לפי שהרב יחידי קיבל, וכתב עוד וז"ל וגם אין לבטל עדי הקדושין מחמת דאף בלא עדות הללו הרי הם חשודים וניכרים לכל לפוחזים ורקים דליתא כו' אלא כל זמן שאין לפנינו שנים עדים כשרים שראו שעברו עבירה אלא שנתפרסם כך ע"י קול כשרים הם לכל עדות שבתורה ע"ש, הרי להדיא דכל שבעיניהם לא ראו רק שנתפרסם ע"י קול אין לפסול וכמ"ש, ובנ"ד נמי נהי דזה ודאי דלשחיטה בעינן עדותו של שו"ב המעיד שנשחט בהכשר אבל איך אפשר לפסול לעד זה כל זמן שלא הוגבה עדות על פסולו ורק ע"י קול בעלמא: אכן אחרי שובי נחמתי דחלילה להצדיק את השו"ב דנן בטענה זאת, דאכתי יש חשש גדול לפוסלו מטעם חסרון נאמנות ועדותו אין מספיק להעיד שנשחט כהוגן ולהוציא הבהמה מחזקת איסורה, דידוע מה שהביא האו"ז בהגה"א פ"ק דחולין והובא גם במרדכי שם שהקשה על עיקר דין נאמנות כל שוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן במקום דאתחזק איסורא ובהמה בחייה בחזקת איסור עומדת ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א אינו נאמן באתחזק איסורא היינו בפוחזים ורקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינם התורה בכ"מ כמו שהן דבההוא אין ע"א נאמן אבל בע"א שהוא איש מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דמשו"ה השוחט נאמן אפי' יחידי משום דרגילין להדר אחר שוחט יר"ש מרבים וחרד לדבר ד' ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירא על רוב סתם אנשים מן השוק אם כי כולם בחזקת כשרות עומדים אבל הצטיינות יתירא אין להם כמו בשוחט, ודע דהרא"ם לא יחיד הוא בשיטה זאת אלא גדולי הפוסקים קיימי בשיטה זאת, דבתשובת מוהר"י מינץ סי' י' הביא בשם האחרונים שמצא חבר להרא"ם והוא הר"ח ז"ל שהובא במרדכי והביאו הב"י יו"ד סי' א' שכתב בזה"ל כתב המרדכי בא"ט בשם הר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דל"ח בי' שמא יאכיל נבילות וטרפות בישראל וכתב שלא ידע מנין הוא כלומר דקי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא ומדברי הרמב"ם פ"ג מהלכות מאכלות אסורות נראה שסובר כהר"ח עכ"ל, הרי שהר"ח סובר דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בני אדם אלא שנצרך שיהא נאמן ביותר, וגם מה שסיים שהרמב"ם סובר נמי כוותי, באמת יש להוכיח כן גם ממקום אחר מדברי הרמב"ם דבפ"ה מהלכות שחיטה פסק דלאו דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו אלא אפי' במומר לדבר אחד משארי עבירות נמי צריך שיבדקו לו סכין ובלא זה שחיטתו אסורה והרעישו ע"ז הראשונים דהא בש"ס קאמר רבא דוקא במומר אוכל נבילות לתיאבון הוא דצריך שיבדקו לו סכין ומטעם דחשוד לאותו דבר אבל במומר לשארי עבירות מנ"ל נמי דבעי' שיבדקו לו סכין, ואמנם מזה אפשר להוכיח שבע"כ הרמב"ם סובר כהרא"ם ומשו"ה גם מומר לשארי עבירות אע"ג דחשוד לשחיטה לא הוי אבל עכ"פ מכלל מצויין ביראת שמים ודאי שיצא ולכן אינו נאמן תו בדבר שיש לו טרחא גדולה כהשחזת והעמדת הסכין, ואין לומר דא"כ כי בדקו סכין ונותן לו מאי הוי הא אכתי צריך לנאמנות על גוף השחיטה אם שחט כהוגן בלא שהייה ודרסה וכו', דזה אינו דבדבר שאין לו טרחא מהימן מיהא מטעם חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא וכיון שטרחא אחת היא לו אם ישחוט כהוגן או בפסול מהימן שפיר דשחט כהוגן, אבל בלא סכין בדוק דאית לו טרחא מרובה להשחיז ולהעמיד הסכין בזה אמרי' שדוקא אדם שהוא יר"ש מצוין ומופלג ביראה הוא דמטרח טרח כ"כ, אבל איש כזה שאינו חושש לעבור עבירה ויצא מכלל כשירי ישראל הבורחים מעבירה אינו נאמן בדבר שיש לו טרחא דחזקה דלא שביק היתירא וכו' לא מהני כ"א כשהאיסור וההיתר טרחת שניהם שוה אבל כשצריך לטרוח על ההיתר יותר לא מהני, דומיא דנשים אע"ג דנאמנות באיסורין דבכ"מ שהאמינה תורה ע"א אין חילוק בין איש לאשה, אפ"ה בלא סכין בדוק אין נאמנות על הסכין משום דנשים עצלניות הן וכמ"ש ביש"ש וביו"ד סי' קכ"ז, ה"נ באיש כזה שאינו מצוין ביראה אין לו נאמנות בדבר שיש לו טרחא, ולפי מה שהוכחנו דהנהו תלתא עמודי ההוראה, הר"ח ורמב"ם ור"א ממיץ בחדא שיטתא קיימי דהא דשוחט נאמן ביחידי היינו משום שהוא מצוין ביראה שכם אחד יותר על סתם בני אדם וכ"ש שלא יעמוד על מדרגה נמוכה מסתם בנ"א, וא"כ השו"ב דמתנהג בקלות ראש והכל יודעים שעושה דברים מכוערים כאלו, נהי דלעדות אין נפסל מטעם שלא נגבה עליו עדות בב"ד, אבל עכ"פ מכלל מופלג ביר"ש ודאי שיצא ואין לו תו נאמנות על השחיטה מדינא: וכעת אבוא לדבר על חטא שחטא השו"ב נגד הרב דמתא, לא רק שהעיז לשחוט בלי רשותו אלא שלא שמע גם לההתראות שהתרה בו ובזה אמנם הכביד חטאתו יותר מן הראשונה, דגם אם שחט בלא רשותו של הרב, והרב מצדו היה מוחל על כבודו נמי לא מהני לטעם הרמב"ם וסמ"ג וכלבו שכתבו דהטעם שחייב להראות סכינו לחכם הוא משום שמא יארע שנשחט בסכין פגום אינו יכול למחול כמ"ש הש"ך יו"ד סי' י"ח סק"כ, ואף שמלשון השו"ע שם שכתב דהאידנא נהגו למנות אנשים ידועים על השחיטה ולהם מחלו חכמים על כבודם כי הם זהירים וזריזים, ומלשון זה משמע שאינו סובר כהרמב"ם אלא דהטעם הוא מפני כבודו של חכם וממילא דיכול למחול, אכן מפני שקשה לומר דהמחבר יפלוג על הנהו רבוותי, ולא יזכיר גם דעתם, נ"ל להוכיח דנהפוך הוא דהמחבר נמי סובר כוותיהו דהטעם הוא משום פגימה, מדסיים הטעם שמשו"ה מחלו לכבודם לפי שהם זהירים וזריזים ואי נימא דעיקר הטעם הוא מפני כבודו של חכם, אפי' לאינם זריזים נמי א"ו שעיקר הטעם משום פגימה ולכן לא לזהירים וזריזים אינם רשאים למחול ולוותר בשום אופן כי לאו בדידהו תלוי לוותר על חשש דשחיטה ורק לזהירים שאפשר לסמוך עליהן רשאי הרב לוותר ולסמוך עליהן, ומה שלא זכר המחבר לטעם דפגימה י"ל נמי עפמ"ש האחרונים דדין זה דלא סר סכינו לחכם לאו דוקא בסכין איתמר אלא גם לענין בדיקת הריאה ושארי הוראות הנוגעים לזה וכמ"ש בעקרי הד"ט סי' א' וכ"כ בנחלת שבעה ע"ש, ולכן לא כתב המחבר העם דפגימה שאינו שייך אלא בסכין, אבל בעיקר