זקן אהרן חלק א צח

המחבר שם ביו"ד סעיף כ"ח, ומקור הדברים הוא בירושלמי (ספ"ה דנדרים) חד בר נש נדר דלא מרוחנא אתא לקמי' דר' יודן בר שלום א"ל מאי אשתבעת א"ל דלא מרוחנא א"ל וכן בר נש עביד א"ל לקוביוסטא קאמינא (פי' דלא מרוחנא בשחוק הקוביא) אמר ברוך שבחר בהם שצריך לפרוט הנדר ע"ש, והרי למדין מזה שנדר כזה דאית בי' סרך איסור אין להתירו, ואין לחלק דשאני בכל הנהו דהמתיר הוא איש צדדי שלא על דעתו נדר זה ומשו"ה אינו יכול להתיר נדר של איסור, משא"כ בהסכמת ותקנת הקהל דמתחלה נדרו ע"ד הקהל וכיון שעל דעתם נדרו שהם יתירו כרצונם, יכולים להתיר אפי' לדבר אסור, דודאי שאין דעת הקהל שיקבצו הקהל למישרי איסורא ותהא ממש בהסכמתם וכמ"ש בתשובת דברי ריבות סי' נ"ג ע"ש, אכן לאחר העיון גם חשש זה אינו דהא באמת יש חשש גם להיפך דאם לא תתירו ההסכמה הראשונה ולא תכניסו לכתב החוזה את הסעיף המבוקש יש לחוש שלא יופרע שלום הקהלה עי"ז בהיות שכמה מחברי ועה"ק דורשים להכניס סעיף הזה, מסתמא הם מוצאים כי כן הוא צורך השעה והמקום ואם שומע לא יהיה להם יהיה מקום לשטן להכניס אש המחלוקת בשלטון הקהל, וממנה תוצאות לריב ומדון, דברים שאין אש ומים מכלה אותן מחלוקת ופירוד הדעות מכלה אותן, ואם כנים אנחנו בהשערה זאת אז ממילא אזדא הראיה מירושלמי ותשובת הרשב"א הנ"ל שאסרו להתיר נדר של איסור, להך דנ"ד, דתשובת הרשב"א שם ביאר הטעם דמשו"ה אין מתירין נדר של איסור כגון שחוק וכדומה אפי' במקום שאם נתיר לו הנדר נציל אותו על ידי זה מלהכשל בעון נדרים ושבועות שבלא התרת הנדר יש לחוש שיעשה באיסור וכתב דכיון דהמתירים מצדם עבדי איסורא להתיר דבר האסור ואין אומרים להמתירין שיחטאו הם בשביל שיזכה חבירם הנודר וכההיא ודאמרי' ברפ"ק דשבת אין אומרין לאדם חטוא בשביל שיזכה חברו, ולפ"ז לא שייך לומר כן כ"א במקום שמתירי הנדר גופייהו אינם מקיימים שום מצוה בהתרה זאת אלא שמפרישים מאיסורא את הנודר שלא יכשל באיסור נדר וכההיא עובדא דירושלמי ותשובת הרשב"א מה מצוה יקיים המתיר כשיתיר לנודר לשחוק בקוביא,, ובכה"ג שפיר שייך טעם דרשב"א דאין אומרין להמתיר שיחטא להתיר דבר האסור בשביל שיזכה חבירו. אבל בנ"ד שהמתירים הם ועד הקהל והם עצמם מקיימים מצוה גדולה בהתרתם שעי"ז יושקט הריב וינצלו מריבי מפליגות, דאין מצוה גדולה מזה וכמ"ש הב"י בשם רשב"א דלעשות שלום והוה"ד לבטל מחלוקת מיקרי דבר מצוה, ובלא"ה נמי כל צרכי רבים הוי דבר מצוה וכמ"ש הרמ"א יו"ד שם סעיף כ"א דמשום צרכי רבים מיקרי דבר מצוה להתיר בשביל זה נדר שהותר ע"ד רבים, ולכן בכה"ג שהמתירים עצמן מקיימי מצוה בהתרתם רשאים להתיר אפי' נדר של איסור, דחטוא בשביל שיזכה חבירו לא אמרי' אבל חטוא בשביל שתזכה אתה בעצמך שפיר אמרי' כדמוכח בסוגיא דשבת גבי רדיית הפת, ונ"ל להביא עוד ראיה לחילוק זה מסוגיא דגיטין (דל"ח) דאביי אסר לשחרר לההיא אמתא, ופריך עלה הש"ס מההיא אמתא דחציה שפחה וחצי' בת חורין וכפו את רבה לשחררה משום דנהגו בה מנהג הפקר ע"ש, והמפרשים הקשו שם למה לא פריך על אביי מר' אליעזר ששיחרר עבדו כדי להשלימו לעשרה, ולמ"ש ניחא מאד דמר' אליעזר לא הו"מ למיפרך משום דע"ז הו"מ לתרץ דכיון שהוא עצמו עושה מצוה ע"י השחרור, והוא שהשלימו לעשרה ויכול לומר דברים שבקדושה, משו"ה שרי לי' לחטוא בשחרורו כדי שיקיים הוא עצמו מצוה דתפלה בצבור ואמירת דברים שבקדושה, משא"כ בההיא אמתא דהאדון עצמו ל"ק שום מצוה בשחרורו, ורק שהפריש אותה מאיסור, ובשביל שיזכה חבירו אין אומרים לו לחטוא: ואכתי יש מקום עיון בזה דהא תינח לאביי דאוסר לשחרר לההוא אמתא וא"כ מוכח שפיר אליבי' דשאני בין כשבא רק לאפרושי מאיסורי לבין שקיים הוא גופי' מצוה בשחרור זה, אכן לדינא הא קי"ל דשפחה שנוהגין בה הפקר כופין את רבו לשחררו וכדמוכח בסוגיא שם, והלכה מפורשת הוא ביו"ד (סי' רס"ז), הרי חזינן שאפי' רק לאפרושי מאיסורא רשאי הרב לעבור באיסור עשה דשחרור, וא"כ יקשה מזה טובא על עיקר תשובת הרשב"א שאוסר להתיר נדר של שחוק אפי' במקום שמפריש להנודר מאיסור נדר ומשום דאין אומרים להמתיר שיחטא להתיר דבר האסור בכדי שיזכה חבירו, והא ההיא דשפחה הוי תיובתי' דשרי לחטוא אפי' בשביל לאפרושי מאיסורא לחבירו, ושוב מצאתי קושיא זאת בשם מהריב"ל ח"ד סי' ד': ואמנם י"ל בזה כמ"ש הפנ"י בגיטין דעשה דלעולם תעבודו אין הכוונה שאסור מה"ת לשחרר. אלא הכוונה דכל זמן שהוא עבד מצוה לשעבד בו ואסור למחול על שעבודו ע"ש, ולפ"ז אין איסור מה"ת כשמשחרר דלא אסרה תורה כ"א למחול על שעבודו כל זמן שהוא עבד אבל השחרור לפ"ז אין שום איסור מה"ת רק מה שמפקיע עצמו עי"ז מקיום מ"ע, דאם לא שחררו היה יכול לקיים העשה לעבוד בו עבודת עבד ועכשיו כששחררו הפקיע עצמו מקיום המ"ע, והפקעה מחיוב מצוה ודאי שאינה מה"ת ואינה כ"א איסור דרבנן לכתחילה ולכן אם עושה כן לצורך מצוה ודאי דשרי ואפי' משום מצוה דרבנן, ומלשון הש"ס כל המשחרר עבדו עובר בעשה אין להוכיח דעובר בעשה גמורה, דבאמת י"ל שאינו כ"א הפקעה ואפ"ה עובר בעשה קרי לה הש"ס וכההיא דסוף מנחות מלאכא אשכח לרב קטינא דמיכסי בסדינא וא"ל קטינא קטינא סדינא בקייטא כו' ציצית מה תהא עלה א"ל ענשיתו אעשה, והרי אע"ג דציצית חובת טלית הוא ואם אינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו כ"א מפקיע עצמו מחיוב מ"ע ואפ"ה קרי לי' הש"ס עובר אעשה, ובזה ניחא מ"ש הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים) וז"ל האשה קונה שפחות ולא עבדים מפני החשד, ואם קנתה אותם כו' וכן אסור לאדם לשחרר עבד כנעני וכל המשחררו עובר בעשה כו' ואם שחררו משוחרר עכ"ל, וכבר עמד הכ"מ האי וכן מאי עבידתי', ולמ"ש ניחא דסובר הרמב"ם האיסור לשחרר אינו עובר בזה מ"ע מה"ת אלא איסורו אינו כ"א דרבנן כמו איסור האשה לקנות עבדים ובשניהם אינו כ"א איסור לכתחלה ודיעבד משוחרר ודו"ק: ובלא"ה נמי הא כתבו הרשב"א והר"ן דעשה דשחרור אינו כ"א משום לא תחנם ולכן כשעושה זה לצורך מצוה לאו חנינה הוא, ולא שייך לומר בכה"ג דאינו רשאי לחטוא בשביל שיזכה חבירו, דבכה"ג שאינו משחרר משום שרוצה להטיב עם העבד אלא לצורך מצוה דאין בזה שום חטא ועון כלל, אבל כשעובר עבירה איה"נ דאינו רשאי בשביל שיזכה חבירו, וא"ש ההיא דרשב"א שאוסר להתיר נדר שיש בו איסור משום דאין אומרים חטוא בשביל שיזכה חבירו, ודוקא בנ"ד דהמתירים גופייהו מקיימי מצוה בהתרתן, בזה כתבתי להיתר דאומרים לאדם חטוא בשביל שתזכה אתה גופא וכההיא דרדיית הפת: ויותר נ"ל דנ"ד הוי מצוה דרבים: דהא כל צרכי רבים הוי מצוה, ובשגם שעי"ז יושקט המריבה ויתכונן שלום הקהלה, ובמצוה דרבים הא סוגיא ערוכה בברכות דמ"ז דרשאי לחטוא ולעבור מ"ע, דעל מ"ש שם בר"א ששחרר עבדו להשלימו לעשרה משום דמצוה הוא פריך הש"ס והא מצוה הבאה בעבירה הוא ומשני מצוה דרבים שאני, הרי להדיא דלצורך קיום מצוה דרבים שרי לעבור על מ"ע דשחרור, ואין לדחות ולומר דדוקא מ"ע דשחרור התירו משום דאינה מ"ע גמורה וכנ"ל בשם הרשב"א ור"ן אבל