זקן אהרן חלק א צה

חידוש דין דאם הפלומבא שקוע בתוך חלל השן אינו חוצץ לכו"ע. ומסתימת דבריהם לא משמע כן, ועכ"פ בנ"ד יש לצדד היתר מטעם דהחציצה הוי שקוע: ועתה נבוא לצדד היתר מטעם אחר, דכיון שהיא עושה זאת עפ"י רופא מומחה שאומר שסכנה לפניה להיות בלא פתילה, הוי מיעוט שאינו מקפיד, ועדיף מאינו מקפיד, דהא לעינינו שמנחת אותו במתכוון וגם שארי נשים אילו היה להם חולי כזה לא היו מקפידים לעשות כן עפ"י צווי רופא, ועיין בתשובת רעק"א סי' ס' בשם המרדכי וסמ"ק לענין גלד שאם מצטערת אם תסיר מיקרי אינה מקפדת, וכ"כ הסדורי טהרה (סי' קצ"ח סקי"ט) אלא שהקשו דא"כ ברטיה שע"ג המכה וקשקשין שע"ג שבר נמי נימא הכי שהרי כל אדם שיש לו מכה או שבר אין מקפיד בכך כיון שמתרפא בו, אבל אי משום הא לא קשיא, דודאי לא דמי כלל לרטיה שע"ג מכה מאבראי דחציצה זו הוי מדאורייתא ולכן אפי' בכה"ג הוי חציצה, משא"כ בנ"ד דהחציצה הוא בבית הסתרים דעיקרה אינה אלא דרבנן וכמ"ש הריטב"א ורמב"ן ורשב"א בשם י"מ (קדושין דף כ"ה) הביאם המל"מ (פרק א' ממקואות) ואם כן אפי' בחציצה גמורה הי' מקום לדון אי חייצי במיעוט כיון דמיעוט המקפיד נמי אינו אלא דרבנן והוי תרי דרבנן, וכ"ש בנ"ד בחציצה שאינה מקפדת ועושים זה במתכוון ע"י רופא: ושוב מצאתי להדיא בתוספתא (פ"ו דמקואות) אספלנית מלוגמא ורטיה שע"ג בית הסתרים רבי אומר חוצץ ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו חוצץ, הרי להדיא לחלק בין רטיה מאבראי במקום גלוי לרטיה בבית הסתרים ובר"ש סוף מקואות כתב דטעמא דר' יוסי ב"ר יהודה שבתוספתא משום דלא קפדי אחציצה דבית הסתרים, וכ"ש בנ"ד שהרופאים אומרים שסכנה להסיר הפתילה דמיקרי אינה מקפדת, ויש לי להוכיח מהש"ס דבחציצה שהיא לצורך רפואה מחלקי' בין מאבראי למקום טמון וכחלוקי, דהנה בנדה (דס"ז) אמר שמואל כוחלת אם לרפואה ה"ז חוצץ ואם שתראה עיניה פורחות אינה חוצץ, ועיין בש"ך (סימן קצ"ח סקי"ד) הביא לשון הבה"ג וז"ל וכי טבלה לא תישוף משחא ולא תכחול עיניה דאמר שמואל כו' אם לרפואה ה"ז חוצץ עכ"ל, וזהו עיקר היסוד שבנה עליו הבינת אדם לחלק דבשן תותבת העשוי לנו אינו חוצץ ובפלאמבא שעשוי לצורך רפואה חוצץ דכל שהוא לצורך רפואה מיקרי מקפדת וכתב הטעם לפי שבאמת רצונה יותר שלא תחלה ולא תצטרך לכך והשתא נמי שכבר חלתה יושבת ומצפית שתשוב לבריאותה ותסיר הרטיה ע"ש, ולכאורה קשה טובא על האי כללא שכלל הב"א דכל לצורך רפואה מיקרי מקפדת, דהא מצינו בש"ס להיפך, דבשבת דס"ה במשנה דשן של זהב רבי מתיר וחכמים אוסרין וא"ר זירא לא שנו אלא של זהב אבל בשל כסף ד"ה מותר, ופרש"י וז"ל לא שנו דחכמים אוסרין אלא של זהב שמשונה במראיתו משאר שינים ודלמא מבזו לה ושקלה להו בידה וממטיא לה כו', ול"נ טעמא דשל זהב משום דחשיבה ואתיא לאחוויי עכ"ל, וכבר הקשו האחרונים על רש"י למה הוצרך לבקש טעמים אחרים ולא קאמר הטעם דמפורש במשנה הקודמת ר"פ במה אשה דקתני התם לא תצא אשה לא בחוטי צמר כו' ולא תטבול בהן עד שתרפם, ופריך בש"ס טבילה מאן דכר שמה ומשני מה טעם קאמר מה טעם לא תצא אשה לא בחוטי צמר כו' מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהו עד שתרפם כו' בשבת נמי לא תצא דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויי ד' אמות ברה"ר, הרי להדיא בש"ס דכל דבר שחוצץ בטבילה אסורה לצאת בהן ברה"ר, וא"כ גם בשן של זהב נימא נמי טעם זה דלמא איתרמי לה טבילה של מצוה, אע"כ דשן של זהב אינו חוצץ בטבילה ולא שייך בו חשש דטבילה, ושן של זהב הא לרפואה עבידא דבכדי שלא יתרקב השן מכסהו בנרתק של זהב מלמעלה וכמ"ש התפא"י שם: הרי להדיא במשנה דאין נ"מ בין שן תותבת דעבידא לנוי לבין שן של זהב דאתעביד לרפואה ושניהם אינם חוצצים, וא"כ יקשה מההיא דשמואל דנדה דאמר דכל לצורך רפואה חוצץ, אכן לפמ"ש לחלק א"ש, דהא דאמר שמואל לא תשוף משחא ולא תכחול עיניה מיירי כשתשוף ותכחול מאבראי דעיקר חציצה התם דאורייתא, והחמירו נמי במיעוט שהוא לצורך רפואה, משא"כ במשנה דשבת דמיירי בשן שהוא בבית הסתרים דכל תוך הפה בית הסתרים הוא כמפורש במשנה דמקואות, וביאת מים לא בעינן התם כלל ורק ראוי לביאת מים, ושזה אינו אלא דרבנן להרבה פוסקים, ולכן אפי' להפוסקים דסברי בית הסתרים דאורייתא לא החמירו בו כ"כ שמיעוט הבא לצורך רפואה וכמ"ש הר"ש דבכמה תוספתות מצינו שהקילו בחציצה דבית הסתרים ואם כי ראיה טובה היא לכאורה, אכן באמת יש לדחותה דהא התוס' שם ר"פ במה אשה הקשו על טעם דטבילה דא"כ תהא אשה אסורה לצאת בטלית ובחגור דודאי שריא להוא בשעת טבילה, ותי' דלא חשו להכי אלא בדברים קטנים שאין מקפיד אם אינם עליו ורגילות הוא בחול כשמתירין פעמים נושאין בידו עד ביתו אבל בדברים שאפי' בחול אין דרך ללכת כלל ממקומו עד שילבישם לא חשו להכי ע"פ, וא"כ י"ל בשן נמי דשינים מקפדת היא שיהיו תחובות במקום מושבן שלא יראו חסרון שיניה וכשתסירם בשעת טבילה תזהר להשיבן למקום מושבן שלא תתגנה ולכך לא גזרו ע"ז בשבת שמא תעבירן ד' אמות ברה"ר, אבל לענין טבילה ודאי חוצץ, ואפ"ה לא הו"מ רש"י גבי שן הטעם דשמא איתרמי טבילה ותעביר ד"א, דלגבי שן לא חשו להכי כמו דלא חשו בטלית וחגור, ומאוד נפלאתי על הבינת אדם שמחלק בין לנוי או לרפואה, דלנוי אינו חוצץ, ועיקר יסודו הוא ממשנה שהבאתי גבי שן כסף דרשאה לצאת, ואי נימא דחוצץ לא היתה רשאה לצאת דכל החוצץ בטבילה אינה רשאה לצאת ע"ש, ומאוד יפלא הא גם בשן של זהב דאינה רשאה לצאת פרש"י מטעמים אחרים ולא מטעם דטבילה מכלל דאינו חוצץ אע"ג שהוא לרפואה, ואי נימא כמו שכתבתי דגבי שן לא חשו שמא תעביר א"כ גם ראיה שלו דלנוי אינו חוצץ משן כסף נמי אינה, וממ"נ היכי סובר הבינת אדם במה שמחלק בין לנוי לרפואה והוכיח זה ממשנה דשבת הנ"ל, אי לא ס"ל כסברתי, אלא דסובר שגם בשן חשו שמא תעביר ד' אמות א"כ מוכח שגם ברפואה אינו חוצץ, דהא שן של זהב הוא לרפואה ואפ"ה לא קאמר רש"י מטעם המפורש במשנה דדלמא איתרמי טבילה מכלל דאינו חוצץ, ואי כמו שחלקתי דגבי שן לא חשו שמא תעבור א"כ גם ראיה שלו דלנוי אינו חוצץ, משן של כסף, נמי אינה, דשפיר מצינן למימר דחוצץ ואפ"ה רשאה לצאת ולא חשו דלמא איתרמי טבילה של מצוה ואתיא לאתויי, דגבי שן לא חיישינן להכי, ולכן דברי הב"א צריכים עיון גדול ואין בידי כעת ליישבם, ואמנם בנוגע לנ"ד אע"ג דדחיתי הראיה שהבאתי דבבית הסתרים לא גזרו במיעוט שהוא לצורך רפואה, אפ"ה גם בלא ראיה ראוים הדברים לאומרם וכמ"ש בשם התוספתא והר"ש דלא קפדינן כ"כ אחציצה דביהס"ת כשהוא באה לצורך רפואה, ובשגם שהש"ך (יו"ד סי' קצ"ח סקי"ג) כתב דהא דאמר שמואל לרפואה חוצץ היינו דוקא לטהרות ולא לבעלה וכל החציצות שמוזכרות בשו"ע שם בסעיף ז' ח' ט' לפלוף שבעין וכחול ודם יבש היינו נמי דוקא לטהרות, א"כ בלא"ה לא קשה מההיא דשמואל, דהא לבעלה אפי' לצורך רפואה נמי אינו חוצץ ואע"פ שפסוק לבסוף דלכתחלה צריך ליזהר בזה גם לבעלה,