זקן אהרן חלק א צד

הפסד ברור, והא דאמרי' מבטל כיסו של חבירו פטור היינו כשתובע כל הריוח שהיה יכול להרויח במסחר עם מעות הללו, בזה אמרי' דפטור דמי יימר דהוי רווחא וכיון שאינו אלא גרם הפסד בספק ריוח פטור, משא"כ היכא שאנו דנין כמה הי' נותן אדם בשביל המתנת המעות מכאן עד עשרה ימים דההפסד ברור דחייב לשלם דדמי למבטל שדה וז"ב מאוד: ולפ"ז בנ"ד נמי שהמלוה אין תובע הריוח שהי' יכול להרויח בסחורה, כ"א הרבית הקצוב שהי' מקבל מכל אדם, בזה הוי הפסד ברור דמצוי הוא הרבה לתת מעות על רבית דחייב ודאי לשלם, הוא אשר אמרתי דכל הרבית שעלה מיום מיתת אביו חייב לשלם לא בתור רבית כ"א מטעם מזיק, וגם דררא דרביתא לא שייך כאן כיון דאצל הבן לא הי' בזה שום הלואה וכנ"ל: ובאין עוד הנני ידידו מוקיר רום ערכו ומברכו בברכת אהרן וואלקין סימן נב ב"ה יום ה' ט' כסלו תרפ"ט פינסק כבוד ידידי חרב וכו' מהור"ר שליט"א רב בהורודישץ. ע"ד שאלתו באשה שמחמת נתוח שנעשה בבשרה למעלה מן החזה נשאר חלל בגופה ונצרך להניח שם פתילות מוואטא כדי להוציא את המוגלא והליחות המתקבץ בחלל הנקב, ואם כי הפתילות מתחלפות מזמן לזמן זו יוצאת וזו נכנסת, אכן בשעת הטבילה בהכרח שהפתילה יהא מונח שם וסכנה הוא להסירם כדי שלא יכנסו מי המקוה הבלתי נקיים לתוך חלל גופה של המכה, והפתילה הזאת אינה שוה לבשרה שמבחוץ רק שקוע בתוכה, ובהיות שזה שלש שנים שהאשה הזאת לא טבלה לבעלה מפני סבה זאת, לכן שואל כ"ת אם בשעת הדחק כזה אפשר למצוא היתר שתטבול בעוד הפתילה מונחת בתוכה: והנה לכאורה דין זה מפורש במשנה דסוף מקואות, חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומה, וכן פסקו הטושו"ע (יו"ד סי' קצ"ח סעי"א) ובש"ך שם ס"ק ט"ז וז"ל ומשמע כל שהוא משוקע שאינו שוה לבשר אע"פ שנראה העץ מונח בבשר הפנימיי שתחוב בו אינו נראה מיקרי כיון שאינו נראה שוה לבשר עכ"ל, ולפ"ז בנ"ד נמי שהפתילה שקועה בחלל הנקב ואינו שוה לבשר אע"פ שמונחת בפנים הנקב, אינו נראה מיקרי, ועדיפא מחץ שדבר קשה הוא ומונעת וחוצצת מפני המים לבוא דרך שם ואפ"ה כיון שאינו שוה לבשר אינו חוצץ, כ"ש פתילה של וואטא שדבר ספוגיי הוא והמים אפשר יכנסו גם דרך הפתילה כאשר יבואר לקמן דיש לדון שבכה"ג אפילו במקום גלוי לא הוי חציצה דיש לדמותה לחוטין חלולים מעשה רשת או חוטי שער שאינם חוצצין כמבואר בשו"ע שם סעיף ג' וד') וכ"ש כשהיא שקוע ואינו שוה לבשר דאינו חוצץ, וגדולה מזה איתא במרדכי פ"ב דשבועות והובא בש"ע שם סעיף י"ט דאם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לא לחתוך ולא לחטט את הצפורן אם נפוחה כ"כ שאין הסיט שתחת הצפורן נראה אינו חוצץ, ולמד זה מדין דחץ הנ"ל אע"ג דלא דמי כ"כ לחץ כאשר כבר הקשה בהגהות אמ"ב ביו"ד שם ויבואר בדברנו בסמוך, וכ"ש בנ"ד דדמי ממש לחץ שאינו חוצץ, ואין זה ענין כלל להא דרטייה שע"ג המכה דחוצץ כמבואר שם במשנה ובשו"ע, דהתם הרטייה הוי מבחוץ במקום גלוי משא"כ הכא דהוי שקוע דמיקרי אינו נראה: ואל תשיבני מהא דקדושין (דכ"ה) ונדה דס"ו באמתי דב רבי דטבלה ונמצא עצם בין שיניה והצריכוה רבי טבילה אחרת, וכן פסקו בשו"ע שם דבשר ועצם שבין השינים חוצצין אע"ג דמוטמן בין השינים, די"ל דהתם מיירי שהעצם או הבשר נראים ובולטים חוץ לשינים, ולכן אע"ג דתוך הפה הוי בית הסתרים דלא בעי' שיהא המים עולין לשם, אפ"ה לביאת מים הרי בעינן, וכיון שהחציצה נראית מבחוץ אינו ראוי הוא לביאת מים, משא"כ בנ"ד שהחציצה גופא אינו נראה מבחוץ וכולו טמון בעמק הבשר, לא אהוי חציצה מעיקרו, ואין לזה שום דמיון להך דעצם שבין שיניה דעצם החציצה נראה ובולט מן החוץ דהוי חציצה גמורה, ובזה ניחא נמי מה שהקשו האחרונים על דין דעצם שבין שיניה דחוצץ, דמ"ש מלפלוף שבתוך העין וכן כחול שבעין שאינו חוצץ כמבואר במשנה פ"ט דמקואות ובשו"ע שם סעיף ז' וח', ואין לומר דהא יבש הלפלוף חוצץ באמת, דהא מסיק הש"ך ס"ק י"ג דרק לכתחלה יש להחמיר כן אבל בדיעבד אינו מעכב, וקשה מ"ש מעצם בין שיניה דחוצץ, ולמ"ש ניחא, דבלפלוף, עצם הלפלוף מוסתר הוא בתוך העין ואינו בולט לחוץ מן העין משו"ה לא הוי חציצה מעיקרו דחציצה שקוע ואינו שוה לבשר לא מיקרי חציצה, משא"כ בעצם, שגוף החציצה נראה ובולט מחוץ לשינים ואע"ג שהפה בית הסתרים הוא אפ"ה ראוי לביאת מים מיהא בעינן וכיון שהחציצה נראית ובולטת הוי שפיר חציצה, וניחא נמי מה שהקשה בהגהות אמ"ב על המרדכי שפסק דאם יש לה נפח על מקום הצפורן ואינה יכולה לחטט אם נפוחה כ"כ שאין הטיט נראה אינו חוצץ ולמד זה מדין דחץ, והקשה דמאי דמיון הוא זה, דהא התם הוי החץ בלוע בתוך הבשר אבל הכא אין שם בלוע דהא הטיט מונח בין צפורן ובשר ודמי לבשר שבין השינים דחוצץ ע"ש, ולמ"ש הא דבשר חוצץ מיירי באמת כשהבשר בולט מן השינים וכמ"ש: אלא משום דלפ"ז היאך מצאנו ידנו ורגלנו במ"ש כמה מגדולי האחרונים וגם הבינת אדם שער בית הנשים כלל י"ב להחמיר בנשים שיש נקבים בשיניהם וסותמות הנקבים ע"י רופא בשעוה או עופרת שאינן רשאין לטבול כ"ז שהפלאמבא הוא בתוך השן משום דהפלאמבא הוי חציצה, ולמה תחצוץ הא הפלאמבא מונחת בנקב חלל השן ואינו נראה כלל מבחוץ, ודמי לחץ התחוב, וחלילה לחשוד לגאונים הללו בהעלם משנה מפורשת שהוא דין פשוט ומבואר גם בשו"ע, ומכח זה עלה בדעתי לחלק דבאמת לא דמי לחץ, דהתם טרם שבא החץ לבשר לא היה שום נקב וחלל בבשר ולא היה צריך לביאת מים כלל, והחציצה עצמה הוא שמשתה המקום הזה ראוי לביאת מים, ובכה"ג שפיר אינו חוצץ, ולא מטעם דחציצה בלועה לא הוי חציצה אלא משום דלא נצרך כלל לביאת מים, דהוי כמו תוך חלל הגוף שא"צ לביאת מים ואפי' חציצה גמורה אינה פוסלת במקום כזה דלא בעינן ראוי לביאת מים, אבל בשן שהנקב נתהוה בו מקודם ונעשה מקום החלל של הנקב ראוי לביאת מים, ולכן שפיר פוסלת בו החציצה אפי' כשהיא טמונה ושקועה, כן י"ל לדעת המחמירים בפלומבא שבשן שלא יקשה עליהם ממשנה דחץ, ולפ"ז נדחה גם ראיה שהבאתי ממשנה דחץ לנ"ד, דבנ"ד נמי שהנקב נעשה מקודם לא מהני שוב אפי' כשהחציצה שקועה וטמונה בעמק הבשר, אכן מדברי המרדכי דנעשה נפוח על מקום הצפורן באופן שאין הטיט נראה שאינו חוצץ משום דדמי לחץ שהבאתי לעיל, לא משמע לחלק כמו שחלקתי, דהא התם נמי הצפורן והטיט נתהוו מקודם הנפוח ואפ"ה כיון שאינו נראה אינו חוצץ, ובע"כ שכל חציצה שאינה נראית אינה חציצה וכמ"ש בתחלה, וקושיתי על הב"א וסייעתו שהחמירו בפלומבא י"ל דלא החמירו כ"א כשהפלומבא הוא שוה לדופני חלל השן, דדמי כאילו שוה החץ לבשר דחוצץ באמת, משא"כ אם הפלומבא שקוע בתוך חלל השן גם הם מודים שאינו חוצץ וכמשנה דחץ, ויוצא לנו לפי"ז