זקן אהרן חלק א צג

דקרוב פסול להעיד, וא"כ מה יועיל מגו ע"ז, אטו ס"ד דכשר קרוב לעדות ע"י מגו, אלא דבאמת גם זה אינו דהא כתבו התוס' (כריתות פ' אמרו לו) דכל דיש זכות תולה לומר דהודאתו כדי שלא לעשות איסור להביא חולין לעזרה נאמן ולא שייך לומר בכה"ג אאמע"ר, ומינה דן מוהר"ל בן חביב (סי' קי"ז) דכהן שאמר שהרג הנפש נאמן ואינו עולה לדוכן ולא אמרי' אאמע"ר שאם לא נאמין לדבריו הרי הוא עושה איסור וכל כה"ג דהודאתו הוא כדי שלא לעשות איסור נאמן: ובזה מיושב מה שהקשה התומים מדברי הרמ"א שם דדוקא כשיש שטר ביד המלוה הוא דאינו נאמן הלוה לומר הלואה ברבית היתה משום דלית לו מגו ללוה אבל במלוה ע"פ דאית לו מגו דלהד"ם נאמן לומר דהלואה ברבית היתה, הרי הכריע הרמ"א דבמגו נאמן להשים עצמו רשע, דלמ"ש ניחא דכיון שטוען שרבית הוא ואינו רוצה לעשות איסור בנתינה זאת לא שייך אאמע"ר וממילא בנ"ד נמי לא שייך אאמע"ר דאינו רוצה לעשות איסור, ואכתי לא נשאר כ"א חזקה דלא שביק היתירא לחוד, ועל ידי חזקה זאת לחוד היכי דאית ללוה מעלת טענת ברי נגד שמא דמלוה, לכו"ע לא מפקי' ממונא מיני' וכמ"ש, ומפני כל זה לא נראה להוציא הרבית מן הלוה אותן הרבית אשר כבר עלו בחיי אביו המלוה: אמנם אותן הרבית מיום שמת המלוה ונפל העסקא לפני היורש ר' ארי' נראה שמחויב להחזיר, ואפי' במלוה גופא אם לאחר שהגיע זמן פרעון תבע ממנו שיחזיר לו ההלואה כי נצרך למעות כדי להרויח, ואם לא החזיר לו מחויב לשלם מכאן ולהבא מיום התביעה, ולא מטעם רבית כ"א משום שגרם לו הפסד שהיה יכול להרויח ומחויב לשלם לו מטעם מזיק ודמי למ"ש הרמ"א (חו"מ סי' רצ"ב) גבי פקדון כה"ג דאם תבעו להחזיר לו הפקדון ולא החזיר חייב לשלם לו מכאן ולהבא, ונהי דבמלוה גופא יש מקום לומר דלא דמי לפקדון דבהיתירא אתי לידו וליכא דררא דרבית משא"כ בהלואה דמתחלה בהלואה אתי אין רשאי לתת לו הריוח אפי' לאח"ז הלואה דאיכא דררא דרבית וכמ"ש החת"ס (חחו"מ סי' קע"ח), אבל בנ"ד דהמלוה כבר מת וביורש ליכא שום צד הלואה והמעות פקדון של היורש הם ביד הלוה, למה לא ישלם לו ההפסד שגרם לו במה שלא החזיר לו המעות, ואיבוד זמן חשוב כאיבוד מעות גופא וכמבואר בחו"מ (סי' ע"ג) מדברי הרמב"ם דכפירת זמן דמי לכפירת גוף הממון וחייב היסת בכופר הכל ושבועה דאורייתא נגד עד אחד, הן אמנם דהרש"ל ביש"ש השיג על הרמ"א וסובר דגם מטעם מזיק פטור משום דאינו אלא כמבטל כיסו של חבירו דפטור, וכזה הקשה הקצוה"ח (סי' ע"ג) על מ"ש הרמב"ם טען המלוה ואמר היום סוף הזמן והלוה אומר עד עשרה ימים הלוה נשבע היסת והאריך נמי להקשות דהא מבטל כיסו של חבירו פטור אפי' למאן דדאין דינא דגרמי ע"ש: ולענ"ד נראה פשוט דהא דמבטל כיסו של חבירו פטור אינו רק כשאינו אלא מבטל לכיסו של חבירו אבל הוא אין נהנה מזה, אבל כשהמבטל נהנה מזה שמבטל כיסו של חבירו חייב כיון שזה נהנה מחסרון של חבירו, ודמי ממש לדר בחצר חבירו שלא מדעתו דחייב, דדוקא נועל ביתו והוא אין נהנה הוא דפטור אבל כשדר בחצר חבירו חייב, וה"נ התביעה היא לא משום שהזיק למלוה בהפסד הזמן כ"א בשביל שהלוה נהנה ומרויח ממעותיו וכיון שזה נהנה מחסרון של זה חייב לשלם כדין זה נהנה וזה חסר, אבל אם גם הלוה לא נהנה מהמעות וכגון שהשליש המעות בב"ד עד שיגיע הזמן, פשוט שאיה"נ דפטור אע"ג שהמלוה מפסיד, מ"פ כיון שאין הלוה. נהנה אין לחייבו משום הפסד המלוה משום דהוה באמת מבטל כיסו של חבירו, וראיה ברורה לזה ממ"ש הרמב"ם ומחבר (חו"מ סי' קכ"ג סעי"ז) ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי ואמר להד"ם אבל ישבע שמעון ויטול מוציאין המעות מיד לוי ויהא מונח ביד ב"ד עד שיבוא שמעון ויטול כו' ויש לראובן להחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לעכב הממון ולאחרו, והא כיון דכפירת הזמן הוי ככפירת גוף הממון וא"כ לא יכול לוי להפוך השבועה על שמעון דהא מכח זה שהטיל שבועה על שמעון שישבע ויטול ישתהה המעות ביד ב"ד וע"ז גופא חייב לוי או ראובן שבועה דכפירת הזמן ככפירת גוף הממון וא"כ היאך יכול להפוך עליו חצי התביעה דהא התובע תובעו לשלם הממון מיד והוי כמהפך רק חצי תביעתו, הגע עצמך. מי שתובע לחבירו מנה ונתחייב הנתבע היסת על הכל היוכל להפוך על התובע ולומר השבע וטול חמשים או שאפטר מן השבועה פשיטא דהנתבע צריך לישבע על הכל או לשלם הכל, וא"כ ה"נ היאך יכול להפך על התובע ולשלם לאחר זמן, הא על הזמן גופא חייב הנתבע שבועה, ועיין בשעה"מ שנתקשה בזה והניח בצ"ע, ולמ"ש לק"מ דכיון דהמעות הניח ביד ב"ד ואין הלוה נהנה מהם, ועל הפסד של התובע אין לחייב כלל משום דהוי כמבטל כיסו, אבל היכי שהלוה משתמש במעות יש לחייבו משום הנאת הלוה, ולא דמי כלל למבטל כיסו דאין המבטל נהנה מזה רק שמבטל ומפסיד לחבירו ובכה"ג פטור ואין לחייבו מטעם מזיק דאינו אלא כגרמא משא"כ היכי דלוה נהנה שפיר יש לחייבו לא מטעם מזיק דאינו אלא כגרמא כ"א משום שנהנה מדבר שמלוה חסר, מיהו היינו דוקא היכי שנהנה שו"פ דבציר מפרוטה לאו ממון הוא, ודלא כקצוה"ח אשר העלה דאפי' בפחות מפרוטה נמי חייב, והוא הכריח זה מכח קושיתו דהוה כמבטל זמן ע"ש, אבל לאחר שבארתי שקושיתו לק"מ אין מקום לחידוש דינו: ועוד נ"ל דאפי' משום היזק דמלוה לחוד נמי חייב לשלם בנ"ד ובההיא דכפר לו הזמן אף על גב דאינו אלא כמבטל כיסו, ומבואר על פי מה שכתוב בירושלמי (ב"מ פ' א"נ ופ' המקבל) הדא אמרת המבטל כיסו של חבירו פטור המבטל שדה חבירו חייב, המבטל ספינת חבירו וחנות חבירו מהו ע"ש, הרי שהירושלמי מחלק בהני תלתא דינים, ומבטל כיסו פשיטא לו דפטור, ומבטל שדה פשיטא לו דחייב, ומבטל חנותו וספינתו מספקא לי', וטעמא דכולהו מבואר בפני משה שם דמבטל כיסו כיון שאין אלא גרם ספק ריוח דמי יימר דהוי רווחא להכי פטור, ואמנם במבטל שדה כיון דבשדה הריוח מצוי וידוע והוי כמאבד נכסי חבירו בידים משו"ה פשיטא דחייב, ובספינה וחנות מספקא לי' מי אמרי' דהואיל ועשויין להשתכר ומצוי בהן הריוח כשדה דמיין, או דלמא הואיל שגם ההפסד מצוי בהו ביותר מן השדה, למבטל כיסו דמיין, והרי להדיא דטעם דמבטל כיסו פטור משום דמי יימר דאיכא רווחא, אבל בהפסד ברור חייב לשלם, וא"כ לא שייך למיפטרי' כ"א שהמלוה תובע את הפסד הריוח שהי' יכול להרויח ע"י המעות, בזה אמרי' דפטור דמי יימר שיהי' ריוח כמו שתובע, אבל בנ"ד שאין תובע כ"א שיעור הרבית הקבוע וקצוב לכל ושאם היה מחזיר לו המעות היה נותן אותם לאחרים על רבית, וזה מצוי עוד יותר מבשדה, ובודאי דחייב שפיר דהוי כמאבדו בידים דבר קצוב וידוע, וכן בההיא דחו"מ לגבי תביעת הזמן דלא אמרינן כ"א כמה הי' אדם נותן בשביל המתנת מעות כו"כ זמן וזה הוא הפסד ברור דודאי שוה הוא לכל אדם לתת כך וכך שיהיו מעות מוכנים בידו דשמא יזדמן לפניו להרויח בהם, ונהי דעיקר הריוח אינו אלא ספק, מ"מ מספק הי' נותן כ"א כפי האומד הזה בכדי שיהי' מעות מוכנים אצלו, ונמצא דלענין זה הוי