זקן אהרן חלק א צ

ואלא שבזה כתבו האחרונים לתרץ דזהו דוקא לענין דיעבד אבל לכתחלה צריך לחוש לדבר וכמו דקיי"ל בכ"ד דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה, ועיין במג"א סי' תקפ"ו, וכיו"ב כתב הב"י (או"ח סי' פ"ג) גבי בעיא אם יש יד לב"ה דפסק הרמב"ם דספיקו להחמיר אע"ג דבעיא דלא איפשטא הוא בנדרים (ד"ו), כתב נמי דזהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה צריך לחוש, והרי קמן כמה טרחו רבותינו הרבה ליישב למה מחמרי' גם בספק אחד, ומינה דהיכי דאיכא ס"ס פשוט דאמרי' להקל, וא"כ בנ"ד דתשמיש דתשמיש איכא ס"ם, ספק א' דעיקר הך מילתא דמאיס אסור אין זה אלא ספק כיון דבעיא לא איפשטא, ואת"ל דאסרי' מספק שמא הלכה כרמב"ם ורש"י דתשמיש דתשמיש שרי, וכ"ש בנ"ד דאיכא ספק שמא לא נעשו מתחלה בזדון דרך מינות ולא נמאס כלל מעולם וכמ"ש בתחלת דברנו, ובספיקות רבות כאלו לא מצינו מאן דמחמיר אפי' לכתחלה וכ"ש בהפס"מ כבנ"ד דכדיעבד דמי, ועוד דעיקר בעיא דר"ל במאיס אי אסור למצוה וקדושה אע"ג דבש"ס דידן נשאר בתיקו: אכן בירושלמי פ"ק דבכורים איפשטא בעיא זאת לקולא ע"ש, ועיין בר"ן סוכה ר"פ לולב הגזול ובמס' ע"ז פ' כל הצלמים דרבא דאמר בסוכה דלולב של אשירה אם נטל יצא חולק על ר"ל ופשיטא לי' דכל דבר שלהדיוט שרי לא מאיס גם למצוה וז"ל הר"ן שם והא דרבא אפילו קודם ביטול דאי לאחר ביטול אפי' לכתחלה נמי כיון דשרי להדיוט לא מאיס ואע"ג דר"ל מיבעי לי' התם בפ' כל הצלמים רבא פשיטא לי' ע"ש שכתב כך נמי בשם הרמב"ן ז"ל וקיימא לן כרבא, ולפי זה באמת יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפוסק בעיא דר"ל להחמיר כיון דבירושלמי איפשטא לקולא למה שביק פשיטותא דירושלמי מקמי ספיקא דש"ס דילן, ובשגם שלמ"ש הרמב"ן והר"ן דרבא חולק על ר"ל וקי"ל כרבא דבתרא הוא, דלפ"ז גם בש"ס דילן איכא הכרעה להקל, וא"כ בנ"ד דאיכא בלא"ה כמה ספיקות ותשמיש דתשמיש נראה פשוט דלא חיישי' לאיסור אפי' לכתחלה, ולא יקשה ממ"ש ביו"ד (סי' קל"ט) דלא יתקן טליתות מצוה ממעילי הכומרים משום מאיס, דהתם משום דתשמיש ראשון הוא וחשו לדעת הרמב"ם דפוסק לחומרא, אבל בתשמיש דתשמיש כפרוכת דידן שרי לכו"ע, ועיין במג"א (סי' קנ"ג סקמ"ו) בספק אתנן שפסק הרמב"ם להחמיר כתב המג"א וז"ל ונ"ל דלבית הכנסת נקטינן לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש דכתיב בית ד' אלוקך ועיין באבני מלואים תשובה (סימן כ"ז) דהתיר עפ"י זה דף שהי' רשום עליו מתחלה צורת ע"ז לעשות ממנה עמוד לביהכ"נ וכתב דכיון שבטל ומותר להדיוט ואין איסורו אלא משום דאמאיס לגבוה לקרבן בית ד' אלוקיך אבל לבהכ"נ נקטינן לקולא ע"ש: חשש השלישי מה שנשתמשו בו לצורך הדיוט וכטעם האגודה שאוסר משו"ה לעשות לס"ת ממעילים שנשתמשו בהן הדיוט, נמי אין בזה שום חשש לנ"ד, דלבד מה שזכרתי לעיל מעט"ז ומג"א דאין ללמוד קדושה אחרת מקדושת המזבח וכלי שרת, דמזבח שאני דקדושתו חמירא, ועיין בתשו' חו"י (סי' קס"א) שהוכיח כן מש"ס גופא וממקום שלמד האגודה לאיסור, דהיינו מהיקישא דר"א בן שמוע דאיתקש עצים למזבח וכנ"ל, מהתם גופא הוכיח החו"י להיתר, דאדרבא מדאיצטריך היקש בעצים ואש ש"מ דבדוכתא אחריני ובקדושות אחרות דליכא היקש שרי, ובכה"ג למדו חז"ל ברובע ונרבע להתיר להדיוט מדאיצטריך לאסור לגבוה, ובט"ז יו"ד לענין שחיטת חולין א"צ כוונה ע"ש, וגם אפשר להסביר בטעם לחלוק בין קדושת מזבח וכלי שרת לשארי קדושות, דבתשמישי קדושה מה שייך לאסור משום דנשתמשו בה להדיוט, אטו קדושת הגוף יש בהן דניבעי בהו עשייה לשמה, וא"כ מה שייך לפוסלן אם נעשו מתחלה לצורך הדיוט, אבל כל כלי שרת של ביהמ"ק יש בהן קדושת הגוף ועבודתן מחנכתן ולכן בעינן שיהיו נעשים לשם קודש וכמו שהאריך בס' עמק הלכה חאו"ח סימן מ"ט עיי"ש שהעלה ג"כ דמותר לעשות תשמישי קדושה מדברים ישנים שנשתמשו בהן הדיוט והביא ראיה לזה ממשנה דכלים פ"ת הובא בש"ס דסנהדרין דמ"ח כיפה שנתנה לספר, הרי להדיא שאפי' כיפה שעשויה מתחלה לכסות ראשה שרי ליתנה לצורך ס"ת, ויש להוכיח נמי מש"ס (ע"ז דנ"ב) כלים שנשתמשו בבית חוניו מהו שישתמשו בהן במקדש כו' ע"ש, ותיפוק דנשתמשו ונעשו להדיוט, ובע"כ דתשמיש להדיוט אין איסור אפי' למקדש גופא, דדוקא עצים ואש דמילי דמזבח נינהו הוא דאוסר ר"א בן שמוע מהיקש דעצים למזבח אבל מה שאינו לצורך מזבח אפי' במקדש נמי אין איסור מה שנשתמש להדיוט, ועיין בס' זכ"י סימן מ"ט מ"ש בזה לפי דרכו שם, ועכ"פ הרי לפנינו חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחד דדוקא למזבח או עכ"פ לכלי שרת הוא דאפשר לאסור כלים שנשתמש להדיוט, אבל לביהכ"נ דידן אין חשש, ובשגם שבנ"ד אין צורך כלל לכל צדדי היתר שהבאתי כיון דבתשמיש דתשמיש הא כבר יש לנו הלכה פסוקה מהט"ז (יו"ד סי' רפ"ב) שאין לאסור בכלים הללו שנשתמש להדיוט, ופרוכת הוי נמי תשמיש דתשמיש וכמ"ש לעיל בשם הרמ"א ומג"א, דודאי אין מקום לאסור, ולא יקשה נמי ממ"ש האגודה ומוהרי"ל שאין לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים, דמפות שאני דהוה תשמיש ראשון לגוף הס"ת, אבל פרוכת דאינו אלא תשמיש דתשמיש פשוט דלית כאן בית מיחוש לכו"ע: היוצא מדברנו דבנ"ד אין מקום לחוש לאסור לכל הטעמים ולא דמי זה לההיא דאגודה ומוהרי"ל דהתם הוי תשמיש ראשון וגם הם לא אסרו אלא לכתחלה. אבל בדיעבד אם כבר נעשה מפה לס"ת גם הם התירו וכמ"ש להוכיח מלשון דמוהרי"ל דכששואלים אומרים להם אל תקנו, ומשמע דאם כבר נעשה מפה שרי, ואי"ל שבנ"ד הוי קניה לכתחלה ואתם באים לשאול אם מותר לקנותו ובכן צריכים אנו לומר לכם אל תקנו דזה אינו דהכא עדיף מכבר נעשה מפה דמורי"ל, דמשמע שכבר נעשה מפה אע"ג שלא כרכוה עוד על הס"ת, והטעם י"ל דכיון שנעשה מפה והוזמנה לס"ת אין להורידה מקדושתה, וא"כ כ"ש בפרוכת הזה דכבר זכה ששים שנה להיות תשמיש לנוי לפני אה"ק דאין להורידו מקדושתו ומאי חזית דתיזלו בתר דידכו דהוי לכתחלה, זילו בתר הפרוכת שכבר נעשה ונשתמשו בו לצורך קדושה שאי"א בשום אופן להורידו מקדושתו זאת שכבר זכה, ובהצטרף כל אלו טעמים נלע"ד דרשאים ומותרים אתם לקנותו לפאר ולרומם בית אלוקינו וחלילה להורידו מקדושתו וא"צ שום שינוי ותיקון, רק כמו שהוא אפשר לתלותו על אה"ק, רק את רקימת עשה"ד נצרך לתקן בכדי שלא יהא כדבר תמוה ולהסיר דבת רבים, ואופן התיקון הוא כן, אם יש ריוח בין השורות דאנכי ולא תשא שאפשר לרקום שם באותיות קטנות, דבור דלא יהיה, מה טוב, ובאם אין שום ריוח ביניהם אפי' כדי הוספה של אותיות קטנות, וגם להסיר כל הרקימה מכל העשרת הדברות ולחזור לרוקמן כהוגן ג"כ אי"א, מפני פסידא וכדומה, אז הייתי מייעץ לרקום ממעלה לעשה"ד כדברים האלו: עפ"י סבה נשמט דיבור דלא יהיה ועפ"י שאלת חכם ואמר מותר הנחנוהו כמו שהוא, ותו לא מידי: וד' יורנו דרך האמת כנפשו הטהורה ונפש ידידו מוקיר רום ערכו מברכו בברכת אהרן וואלקין