זקן אהרן חלק א פח

בתורה שבכתב, חקרתי ודרשתי אצל כמה אנשים בקיאים ויודעים בטיב חוקי הקראים ולא שמעתי מאחד שיאמר עליהם כי הוא זה שמוחקים דבור דלא יהיה לך ממנין עשה"ד, ועוד אחרי שעד עתה היה זה הפרוכת ששים שנה בבהכ"נ של קהלה קדושה, היתכן שבמשך כזה יראו און ולא יתבוננו, ובכדי שלא להוציא לעז על דורות הראשונים שהיו טובים ממנו, עלינו לתלות באחת משתי אלה, או שהם בדקו ומצאו סבת השגיאה הזאת כי לא במרד ובמעל נעשה אלא ע"י איזה שגיאה, וכמו שנקל לשער כי היתה כזה טעות סופר של הרושם לפני הרוקם, או שהרושם רשם כהוגן והרוקם טעה ודילג על דיבור זה וכתב מיד אחרי דבור דאנכי לדבור דלא תשא, ולבסוף כשראה שיחסר לו דבור אחד ולא היה באפשר לתקן עוד ייעצוהו להוסיף את לא תחמוד השני שעכ"פ לפי בה"ג וראב"ע ממנין הוא, ובאם גם לפניהם לא נתברר סבת השגיאה, בודאי שאלו ע"ז מאת חכמי הדור אשר היו בימים ההם וההוראה יצתה להיתר כאשר באמת יש יסודות הרבה להתיר כאשר נבאר להלן, וחלילה לנו להחזיק ריעותא שבודאי בזדון נעשתה תועבה עפ"י דעת מינים ושום אדם לא הרגיש בזה זמן רב, היתכן דבר שאבותינו נהגו בו היתר וגם קדושה יותר מיובל שנים, ואנחנו צא טמא נאמר לזה, כ"ז אני אומר רק בתור השערה באשר לפי השערתי קרוב הדבר שאו טעות סופר או טעות הרוקם היה בזה, אכן לדינא לא אם גם נניח שבודאי ידי מינים שלטו בו בכוונה להזיק ולטמא, וגם הי' תלוי מלפנים בבית כניסה שלהם, ג"כ יש לנו חומר רב להתירו לבוא בקהל ד' וכמו שאבאר: הנה הדין יפרד לשלשה ראשים ושלשה חששי וטעמי איסור אפשר למצוא בזה, א) משום משמשי עבודת עם אחר, דכל מילי דמצוה עושין מכבר שנעשה לעבודת עם אחר וכההיא דנרות של שעוה שנתנם נכרי וכבן כו' דאסור להדליקם בביהכ"נ כמבואר ביו"ד (סי' קל"ט) ובאו"ח סי' קנ"ד ובמג"א שם ס"ק י"ז דהוה"ד לכל מילי דמצוה אין עושין מדבר שנעשה לע"א וכמ"ש כ"ק כל זה, ב) חשש דמאיס ואפי' אם להדיוט שרי, אסור למצוה מטעם דמאיס, ומקור איסור זה הוא בש"ס (ע"ז דמ"ז) בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו' כי תיבעי לך אליבא דרבנן לענין מצוה מאי מי מאיס כלפי גבוה או לא ע"ש, וזהו מקור הדין שהובא ביו"ד (סי' קל"ט) דתכשיטי כהנים שלהם כגון המעילים לא יתקן מהם טליתות ולא שום דבר מצוה דמאיסי ע"ש, וכ"ש דמאיסי אותן תכשיטים שנעשו לצורך מינות, דמינות גרע מעכו"ם, ג) דבר שנעשה לצורך הדיוט אסור תו להשתמש בו לצורך גבוה, ומקורו בש"ס (מנחות דכ"ב) בדברי ר"א בן שמוע הוקש עצים ואש למזבח מה מזבח שלא נשתמש בו הדיוט אף עצים שלא נשתמשו בו הדיוט, ומינה יליף האגודה במנחות ומוהרי"ל בתשובה הובא בשו"ע (או"ח סי' קמ"ז) ברמ"א שאין לקנות מעילים שנשתמש בהן הדיוט לעשותן לס"ת ע"ש, אלו הן שלשה החששות שאפשר לחוש בנ"ד אכן כאשר נתבונן ונמצא אם שלש אלה החששות לא שייך לה, ויצא ממילא הדבר להיתר כאשר נבאר: הנה חשש הראשון משום איסור דתכשיטי או נוי ומשמשי עכו"ם, ודאי דלא שייך כלל בנ"ד, דמשמשי או נוי עכו"ם לא נאסר כ"א במקום שיש אליל ותכשיט זה עשוי לשמש או לפאר לאותו אליל וכההיא דנרות של שעוה שנתנם לצורך תשמישי ע"ז, אבל הפרוכת אפי' אם היינו יודעים ודאי שמתחלה היה עשוי ותלוי לתכשיט על אה"ק בבית כניסה של קראים, מה משמשי או תכשיט אליל איכא בזה, אטו בבית כניסה שלהם עומד אליל או צלם בהיכל אה"ק שלהם, הא במה שמתפללים שם לפי חוקי עבודתם לא נעשה עי"ז אליל, ובאה"ק שלהם הלא עומדת ס"ת, וס"ת של קראים אפי' כתבו קראי יש בה קדושה ואין זה ס"ת שכתבו מין וכמ"ש הרדב"ז בתשובה דאפי' לרמב"ם שמונה את הקראים למינין אפ"ה ס"ת שלהם לא ישרף ומי ששורף אותה עובר משום לא תעשון כן לד' משום שלא נקראו מינין לענין זה כלל ע"ש, וכ"ש כשנמצא ס"ת ביד קראי ואינו ידוע מי כתבה ושמא ישראל כשר כתבה, כידוע שעפ"י רוב קונים ס"ת שלהם מישראלים באשר אין להם סופרים מומחים, ולכן אפי' אם נניח שבאה"ק אשר פרוכת הזה היה תלוי עליו הי' עומד ס"ת כזאת שכתבה קראי ודאי, פשוט נמי שאין שום נדנוד איסור על פרוכת הזה, דאין זה נוי של ע"ז אלא נוי של ס"ת קדושה, וגדולה מזה שאפי' היה עומד צלם ואליל ממש בהיכל דאז הוה ודאי משמש ותכשיט ע"ז, אפ"ה בפרוכת יש להתיר לרוב הפוסקים, דהא פרוכת לא נחשב למשמש גמור אלא לתשמיש דתשמיש וכמ"ש הרמ"א (או"ח סי' קנ"ד סעי"ו) ובמג"א (סי' קמ"ז סק"ד) ע"ש, ופשוט הוא לפי טעמו, דהארון גופא הוי תשמיש ראשון ופרוכת שעל גביו הוי תשמיש דתשמיש, ובתשמיש דתשמיש אפי' באליל גופא אפשר להתיר ומשנה מפורשת (עבו"ז דט"ז) בונה עמהם בומסיאות, וכ' רש"י משום דהוי תשמיש דתשמיש, וכן פסק הרמב"ם ומחבר (יו"ד סי' קמ"ג ס"ב), ואלא שאפ"ה באליל גופא יש לחוש לשי' התוס' והריטב"א שם דאין מחלקים בין תשמיש ראשון לתשמיש דתשמיש, אבל בנ"ד ודאי שאין להחמיר בתשמיש דתשמיש וכמו שנבאר בסמוך דמטעם זה יפלו גם שארי החששות: חשש השני משום טעם דמאיס למצוה וכההיא דלולב של אילן שהשתחוה דאסור למצוה וכבעיא דר"ל בע"ז שהבאתי, והרמב"ם פסקה להחמיר, וגם ההיא דתכשיטי כהני אליל לא יעשה מהם טליתות של מצוה (יו"ד סי' קל"ד) מטעם דלמצוה מאיסי אע"ג שלהדיוט שרי, דלכאורה מטעם זה הי' לנו לחוש בפרוכת דידן דשמא הי' בבית כניסה של קראים ומאיס למצוה, אכן באמת שגם מטעם זה אין לאסור פרוכת שאינו אלא תשמיש דתשמיש דהא עיקר דין דמאיס פסול למצוה ולקדושה אינו אלא איסור דרבנן, דכן הוכיחו הפוסקים ממ"ש התוס' (ע"ז דמ"ז) ד"ה מי מאיס דבדיעבד יצא ואילו הי' זה איסור דאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד וכמ"ש התוס' (גיטין ד"ג) אע"כ דעיקר חומרא דמאיס פסול למצוה אינו אלא חומרא דרבנן, ולכן אפי' לשיטת התוס' והריטב"א בע"ז שהבאתי לעיל דחולקים עם רמב"ם ורש"י וסוברים שאין חילוק בין תשמיש ראשון לתשמיש דתשמיש, י"ל דהיינו דוקא במשמשי עכו"ם כההוא דבונה בומסיאות לע"ז דהוי דאורייתא אבל הכא דאינו אלא משום חומרא דמאיס יודו גם הם לחלק בזה, ואף שגם מסברא אפשר לומר כן דבחומרא דרבנן מודים גם הם לחלק אפ"ה הי' נ"ל להביא ראיה לכאורה לזה מדברי הט"ז (יו"ד סי' רפ"ב) בסופו גבי כלים שנעשו מתחלה להדיוט שאסור לעשות מהם צורכי גבוה, כתב שם הט"ז לחלק דהיינו דוקא בתשמיש ראשון אבל תשמיש דתשמיש שרי אע"ג שביו"ד (סי' קמ"ג) גבי הדין דמשמשי אליל כתב הט"ז גופא דיש לחוש לשי' התוס' דגם בתשמיש דתשמיש יהא אסור ואין לחלק בזה ע"ש, ובע"כ דה"ט דלגבי משמשי עכו"ם דאיסורו דאורייתא כתב שפיר להחמיר כשיטת הסוברים שאין לחלק בין תשמיש לתשמיש דתשמיש, והיינו הך דמיירי ביו"ד (סי' קמ"ג) משא"כ בסי' רפ"ב דמיירי התם בכלים שנעשו מתחלה להדיוט דעיקר האיסור לעשות מהם צורכי גבוה אינם אלא חומרא כמו שנבאר, שפיר כתב לחלק בזה, ולפ"ז ה"נ בנ"ד למ"ש דעיקר איסור דמאיס אינו אלא חומרא דרבנן דנמי מחלקינן בין תשמיש