זקן אהרן חלק א פו

סובר שגם חנווני אסור, ויפלגו בסברא זאת, דרבינו יחיאל סובר דאע"ג דחנווני דמי לצייד אבל גם בצייד גופא הא לא הותר כ"א בנזדמן ולכן אוסר בחנווני נמי כיון שקונה לכתחלה לדברים הטמאים ולא הוי נזדמנו, וראבי"ה סובר דבכה"ג שיש לו הפסד מן הכשירות ואין עיקר כוונתו לטמאים דמי זה לנזדמן דהוי נמי טעם ההיתר משום דלא נתכוון לזה, ומוכיח זה שפיר מעובדא דחולין, וזה נ"ל נכון מאוד לדינא, וב"ה שעלה בידי ליישב דברי המרדכי התמוה הזה: ושוב ראיתי אמנם בס' בגדי ישע שעל המרדכי שכתב נמי דראבי"ה לא התיר אלא החנווני אלא שהוסיף דסובר כר' יהודה דבצייד שרי אפי' בכוונה לפי' הרמב"ם בפיה"מ ע"ש, שנדחק למיעל פילא בקופא דמחטא ולא אשתמיט שום אחד מהפוסקים להתיר בכוונה בצייד, וגם הרמב"ם גופא (פ"א מהלכות מאכ"א) כתב גבי צייד ובלבד שלא יתכוון לכך, ולמ"ש אין צורך לכל הדוחקים דכיון דאין כוונתו לטמאים אלא שעושה כן בכדי שלא יפסיד מפדיון הכשרות דמי ממש לנזדמנו ושרי ודו"ק היטב בכ"ז: והנה אף שב"ה עלה לי להציל דברי ראבי"ה שלא יהיו דבריו נגד המשנה המפורשת דשביעית, דלמ"ש בכוונתו דמיירי רק בחנווני אין זה סתירה לדברי המשנה, אבל אכתי דבריו צריכים ביאור רחב, דהראיה שהביא מרש"י דחולין אין זה ראיה כלל למדקדק בלשון רש"י, דיש לחקור בדין דאיסור סחורה בדברים טמאים אם דוקא במכירה אסור אבל שיהא קונה הישראל דברים טמאים ויתנם לעכו"ם במתנה שרי, או דמכירה לאו דוקא ואפי' מתנה נמי אסור, והנה הב"י (סי' קי"ז) הביא בשם הגהמי"י דאפי' מתנה אסור דהוי כמכר דאי לאו דהו"ל הנאה לא הוה יהיב לו מתנה, הביאו הש"ך ס"ק ג', אכן באמת מן הש"ס יש ראיה דלא כוותי' דבמס' (ע"ז דס"ב) קאמר אביי לעולם יהבינן לי' שכר מפירות שביעית ודקא קשיא לך לאכלה ולא לסחורה דיהבי' ניהלי' בצד היתר (פרש"י מתנת חנם) כדתנן לא יאמר אדם לחבירו העלה לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם לאוכלם ולשתותם בירושלים ונותנין זה לזה מתנת חנם ע"ש, הרי להדיא דבמתנה שרי בפירות שביעית, וממילא דגם שארי דברים האסורים כמו נבילות וטמאים דכללן במשנה כחדא עם פירות שביעית, דהוי נמי דינם שוה לפירות שביעית דבמתנה שרי, ומעתה בוא וראה כמה מדוקדקים לשון רש"י בחולין שהבאתי לעיל וז"ל היה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלה ומאכילה וכשהנכרי בא לחנותו מאכילו נבילה עכ"ל, הרי דבשחוטה כתב שהיה "מוכר" ואילו בנבילה כתב ומאכילו נבילה ולא כתב שמוכרו, ונראה ברור שבדיוק כתב כן משום דהיה קשה לו והא אסור לסחור בנבילה, ע"ז דקדק לתרץ דבאמת לא נתן לו את הנבילה במכירה, ורק היה מאכילו דרך מתנה וזה שרי, וזה דיוק נפלא ברש"י, ומדיוק לשון הזהב של רש"י עמדתי לסתור עוד ראיה אחת שלמדו הפוסקים מרש"י זאת, דהנה כבר חקרו האחרונים אם מביא הא"י נבילה משלו לבית ישראל לבשלו שם אם רשאי הישראל לבשל, או בנזדמנו לישראל נבילות דמכירה מותרת בהם אם רשאי גם לבשלם ובס' ברכי יוסף הובא בפ"ת ובחדושי רעק"א ליו"ד שם כתבו לאסור דחיישי' לתקלה שמא יבוא לאכול, אכן גדולי האחרונים דחו דבריהם והעלו להתיר והיסוד להיתירם בנו על דברי רש"י דחולין שהחנוני היה מאכיל חזיר מבושל להא"י, ולו יהי דמטעם איסור סחורה לא חש משום דהוי כנזדמנו כפי' מהרש"א, אבל אכתי מי התיר את הבישול ובע"כ דבישול שרי ע"ש, ואמנם זה גרם להם מפני שלא דקדקו כל צרכם בלשון רש"י ואילו דייקו היטב דרש"י לא כתב ומבשלם ומאכילם כ"א בשחוטות אבל בנבילות כתב שבבוא הנכרי היה מאכילו נבילות ולא זכר שהיה מבשלם גם כן, מוכח להדיא להיפוך דרש"י ז"ל סובר דאפילו באותן נבילות אשר מותר לעשות סחורה בהם אפ"ה לבשלם אסור דחיישי' לתקלה, וההוא חנווני דחולין, באמת לא בישלם בעצמו, רק קנה חזיר מבושל ומכרם לא"י, והמכירה שרי כמ"ש וז"ב, ומזה נדחה ראיית ראבי"ה להתיר מכירה, דרש"י לא התיר כ"א במתנה וכמ"ש, אבל מנ"ל לראבי"ה להוכיח שגם למכור ולסחור רשאי: ונ"ל ליישב דברי ראבי"ה דאיהו יסבור דאין לחלק בדין זה בין מתנה למכר, וכמו דמכירה אסור ה"נ מתנה דמתנה הוי כמכר משום סברא דאי לאו דעביד לו ניחא דנפשי' לא הוי יהיב לו מתנה וכמו שפסק ההגהמ"י שהביא הב"י וגם בחו"מ (סי' א') כתבו הפוסקים דגם מתנות דיינינין בזה"ז וכתב בע"ש הטעם דמתנות מיקרי נמי חסרון כיס מטעם זה דאי לאו דהו"ל הנאה לא יהיב לו, ואע"ג דמצינו בש"ס ב"מ דט"ז ובמגילה דכ"ו פלוגתא דאמוראי בדין זה אי מתנה כמכר, אבל בע"כ דהכוונה הוא לא כמו שהבינו רבים דפליגי בכל מקום ומ"ד דלא הוי כמכר קאמר זה דרך כלל דבכ"מ לא הוה כמכר ומשום דלא ס"ל הך סברא דאי לאו דהו"ל הנאה לא יהיב מתנה, דזה אינו, דהא בגיטין (ד"נ ע"ב) הביאו הש"ס להך סברא בפשיטות, וכן בב"ב דקנ"ו ולא זכר התם דיש פלוגתא, אלא ודאי דבעיקר הסברא כו"ע סבר הכי דבמתנה הוי כמכר אלא דבב"מ הוא דפליגי אי להא מלתא דמיירי התם אמרי' נמי דהוה כמכר, ומ"ד דלא הוה כמכר, היינו משום דבעינן שישתדל דוקא על שדה זו, ונהי דזה ודאי דההנהו וארצי קמי' בנתינת המתנה, אבל הא לא מוכח דעל שדה זאת דוקא היתה כוונתו, ולכן לא מהני, וכן במגילה דהטעם התם דבמכירה מהני משום דאיכא על מה שיחול הקדושה דהיינו על דבר הנקנה, אבל במתנה אע"ג דודאי אית לו הנאה מ"מ אי"א שתפקע הקדושה ותחול על ההיא הנאה וכמו שהקשה שם הר"ן באמת וכמו שאמר הש"ס להדיא בהאי תפקע קדושתה ועמ"ש הרש"ש שם, וראיה מכרחת לזה דהא אותו מ"ד דסובר בב"מ דלא הוי כמכר סובר במגילה דהוי כמכר, ומ"ד בב"מ דהוה כמכר סובר במגילה דלא הוי כמכר ועיין בטו"א במגילה שהרעיש ע"ז, אע"כ כמ"ש דרק להאי מלתא הוא דפליגי אבל בכ"מ סברי כו"ע דהוה כמכר, ורק בב"מ סובר דלא הוי כמכר מסברא שכתבתי, וכן במגילה סובר אידך דלא הוי כמכר מטעם שזכרתי, ורק בשני אלו המקומות הוא דפליגי אבל בכ"מ סברא פשוטה הוא דמתנה הוי כמכר כסתמא דש"ס דגיטין וב"ב שהבאתי, ולא יקשה תו על ראבי"ה שסובר דלגבי איסור סחורה בדבר ים האסורים נמי אין לחלק בין מתנה למכר משום דהסברא פשוטה ומקובלת בש"ס דמתנה הוי כמכר, וכמ"ש ומש"ס דע"ז שהביא המשנה דקאמרה להדיא אבל נותנין זל"ז מתנת חנם, דהא מיירי התם כגון שהזמינו לאכול עמו וכמ"ש העלם שנאכל ונשתה בירושלים וכה"ג דוקא משום דמוכח דלא משום הנאה שקיבל ממנו מזמינו, אבל ליתן לו מתנה להדיא בא מת אסור דהוי כמכר, וכן מוכח לשון המשנה גופא דדייק לומר אבל נותנין זל"ז מתנת חנם, וכי איזה מתנה אינה של חנם דהוצרך לומר מתנת חנם, אע"כ דסתם מתנה כיון דאי לאו דהוה לי' הנאה לא יהיב לי' אין זה מתנת חנם, וההיא מתנה כמכר דמי, דמה לי שמקבל מעות או הנאה אחרת, ודוקא במזמינו שיאכלו זה משל זה הוא דשרי משום דזה הוי מתנת חנם ממש, וכ"כ הר"ב להדיא ברפ"ק דמע"ש על משנה זאת דנותנין זל"ז מתנת חנם וז"ל כגון שהזמינו לאכול עמו כו' אבל לתת לו מתנה ממש לדברי האוער מתנה כמכר אסור וכ"כ הר"ש שם וז"ל אפי' מ"ד מתנה כמכר בכה"ג שמזמין את חבירו שיאכל עמו מודה דשרי עכ"ל, ומה שתלו זה דוקא