זקן אהרן חלק א פה

להוציא הדין מדיוקא דמשנה דציידים והלא מפורש זה במשנה דאין עושין סחורה בנבילות, ומשנה זאת היא רישא דמשנה דציידים, וא"כ למה עזב רישא דמשנה דמפורש שם שאסור ובא לדייק מדיוקא דסיפא, ומכח קושיות החזקות הללו רצה כ"ת לומר דרבינו יחיאל וראבי"ה לא נחלקו כ"א בסחורה בדברים טמאים בחייהם, דלא שייך התם הטעם דשמא אתי למיכל ואפ"ה אוסר רבינו יחיאל משום לא פלוג, וזה שפיר לא הי' יכול להוכיח כי אם מדיוקא דציידים דמיירי בחיים, ואפ"ה דוקא ציידים מותרים אבל אדם אחר לא, אבל ממשנה דאין מוכרין נבילות אין ראיה, דהתם בנבילות וטרפות דלאחר מיתה מיירי ולכו"ע אסור משום שמא יאכל, וראבי"ה מתיר בחיים, ולא יקשה עליו שוב ממשנה דאין מוכרין נבילות דמיירי לאחר מיתה: והנה בקושיא שלו כבר הקדימו בהגהות הטור (יו"ד סי' קי"ז) ועוד כמה מגדולי האחרונים שהרעישו באמת על המרדכי הזה שדברי ראבי"ה הם נגד משנה המפורשת, אבל תירוצו של כ"ת אינו עולה יפה, דלדבריו נהי דממשנה המפורשת דאין מוכרין נבילות כו' לא יקשה על ראבי"ה אבל אכתי יקשה עליו מדיוקא דציידים דבסיפא, דהתם ודאי בחיים מיירי ואפ"ה דוקא לציידים התירו משום דנזדמנו אצלם, אבל אדם מעלמא שאינו צייד אפי' בכה"ג דחיים אסור, ועוד דאכתי יקשה ממקומות מפורשים דאפי' בחיים נמי אסור לעשות סחורה בדברים טמאים, דהא בתוספתא (שביעית פ"ה) הביא הב"י שם דתניא לא יהא מביא כלבים וחולדת הסנאים וחתולים וקיפוד למוכרן לנכרי ולהשכיר עליהן, והרי התם בחיים מיירי ואפ"ה אסור, ועוד דהא חתולים וקיפוד אפי' במיתתן לאו לאכילה קיימי, דשום אדם אינו אוכלם מפני מאיסותא, וא"כ מוכח מהתם דאפי' בחרתי לגריעותא, בחיים, ודברים שאפילו במיתתם אינם עומדים לאכילה ואפ"ה אסור אע"ג דודאי לא שייך בהו הגזירה דשמא יאכלם, כיון דאפי' במיתתם אין עומדים לאכילה וכ"ש בחיים, ועוד דפריך בירושלמי דשביעית והרי גמל והרי חמור ומשני דלמלאכה קיימי, והרי להדיא דבדבר שעומד לאכילה ולא למלאכה אסור אפי' חיים, ועיין בתוס' (ב"ק דפ"ב) בהא דאמרו ארור מי שמגדל חזירים שהקשו ותיפוק שאסור לסחור בדברים טמאין, ואי נימא דבחיים שרי לא מקשו מידי, וגם בעיקר דבריו מ"ש דראבי"ה לא התיר כ"א בחיים א"כ מה ראיה מביא מהך דהאכילוהו בשר חזיר דמיירי בשחוטין ומבושלין והא בכה"ג דלאחר מיתה מודה גם הוא דאסור, ומכח כ אלה נדחה תירוצו: והנה לכאורה היה אפשר ליישב לדברי המרדכי עפמ"ש המהרש"א (חולין שם) דההיא עובדא דהאכילו בשר חזיר מיירי בנזדמן לו במקרה חזיר אבל עיקר מסחרו היה בכשירות. ולפ"ז י"ל דראבי"ה שהוכיח דינו מעובדא זאת לא התיר נמי כ"א בנזדמן לו, ושפיר הוכיח מהתם, אבל באמת זה אינו דאי בנזדמן מה הוצרך ראבי"ה להביא ממרחק ומכח העובדא הזאת, והא משנה מפורשת דציידים שנזדמנו מותר, ועוד דאי פלוגתת רבינו יחיאל וראבי"ה הוי בנזדמנו א"כ מ"ט דרבינו יחיאל שאוסר, הא במשנה שהביא רבינו יחיאל גופא מפורש דבנזדמנו מותר, ועוד מדמוכיח מדיוקא דדוקא לציידים שרי הא לאחר אסור מוכח להדיא שאוסר לא בנזדמן, דאי בנזדמן א"צ לדיוקא דלאחר אסור ובשגם שעיקר פירושו של מהרש"א שפי' דעובדא זאת מיירי בנזדמן, נסתר מדברי חז"ל במד"ר פ' בלק דשם הובא עובדא זאת בזה"ל מעשה בשעת השמד וגזירה בחנווני אחד מישראל שהיה מבשל בשר טהור ובשר חזיר ומוכר שלא ירגישו בו שהוא יהודי עכ"ל, הרי להדיא שהיה עושה כן במתכוון ודלא כמהרש"א, וגם על ראבי"ה יקשה דמה ראיה מעובדא זאת להתיר כיון דרק משום סכנת גזירת השמד הותר לו לעשות כן אבל שלא בשעת גזירה ודאי דאסור לעשות סחורה בדבר האסור, ולכן נלע"ד ליישב דברי המרדכי עפ"י המבואר בירושלמי והובא בב"י שם טעם החילוק שבין צייד לאדם מעלמא, משום דצייד פורע מס ויהיה לו הפסד אם לא ימכור, ביאור הדבר דהתורה לא אסרה הסחורה בדבר אסור כ"א כשכוונתו כדי להרויח אבל אם כוונתו אינו כ"א להנצל מן ההפסד, זה לא אסרה תורה, ולפ"ז יש לדון דלאו דוקא צייד אלא דהוה"ד כל חנווני שמשלם מסים לממשלה דרשאי למכור סחורתו האסורה נמי כשאין עיקר מסחרו בטמאים, דמ"ש מצייד, וכ"ש כשנצרך לו להחזיק בחנותו המינים הטמאים בכדי להרגיל הקונים אצלו שיקנו הכשירות דשרי, ויש חילוק אפוא בין חנווני לאדם שאינו חנווני, דבחנווני כיון שמשלם מס וגם אם לא יחזיק המינים הטמאים לא יקחו אצלו הכשירות נמי, לדידי' הותר לסחור גם בטמאים, משא"כ אדם שאינו חנווני שאין לו הפסד, אסור למכור דברים טמאים, ובזה ניחא טובא ההוא עובדא דחולין שהותר לו להחזיק גם חזיר בחנותו דהיינו משום דהיה חנווני וכמ"ש במד"ר מעשה בחנווני ובודאי הוטל מס עליו, ובשגם דשעת השמד היה, ובאם לא היה מוכר נבילות לא נתנו לו לסחור גם בשחוטות, ובמקום הפסד כזה אין שום איסור כיון דאין כוונתו להרויח מן הנבילות אלא להנצל מהפסד ודמי לצייד שנזדמן לו טמאים דהוי נמי מה"ט כיון דנזדמן ואין כוונתו להרויח שרי, וכן משמע לי מלשון רש"י בחולין שם שכתב וז"ל היה חנווני ישראל מוכר בשר שחוטה לישראל ומבשלה ומאכילה וכשהנכרי בא בחנותו מאכילו נבילה ע"כ הרי דבישראל דייק לכתוב מוכר בשר שחוטה ומבשלו ובנכרי לא כתב מוכרו ומבשלו, מזה משמע דעיקר סחורה ועסקו היה בשחוטות, אלא כשבא נכרי הוכרח ליתן לו גם נבילות מיראה מעונש המלכות שלא יקח ממנו חזקת חנותו למכור בשר כשר. וכיון דהנבילות אינו אלא טפל דומה לנזדמנו דשרי וכמ"ש הט"ז יו"ד שם ס"ק ד' דאותן לוקחי חצרות משרים ובתוכם יש חזירים מותר לגדלם כיון דאין כוונתו להטמאים דהתורה לא אסרה כ"א כשעיקר כוונתו להטמאים ע"ש, ועיין בס' ערוך השלחן שכתב ללמד זכות על בעלי חנויות ומרתפים שמחזיקים אצלם למכירה גם קרבי דגים טמאים שקורין איקר"א דהוי נמי מה"ט דבחנווני כיון דאם לא יחזיק את הטמאים יפסיד הפדיון גם מכשירות בכה"ג הוי כנזדמנו ע"ש, כיון דאין כוונתו לכך: וכן הצ"צ בתשובה (סי' א') כתב דישראלים שמלאכתן הוא לעשות נרות ובורית ועליהם מוטל מן השררה להספיק זה לכל בני העיר מותר וז"ל דבכה"ג שהם צריכין להספיק לכל בני העיר עפ"י השררה שרי להו לקנות לכתחלה חלב חזיר, ויסודו הוא מהירושלמי הנ"ל דלפי שהציידים צריכים ליתן מס למלך מאומנתם התירו להם למכור חיה ועוף ודגים טמאין כדי שיוכלו לפרוע למלך המס שעליהם, וע"ש שכתב עוד טעם להיתר דכיון שאין הקצבים רוצים למכור חלב שור וכבש אלא דוקא שיקנו גם חלב חזיר כו' ודאי דשרי כדי שלא יפסיד טרחו דמ"ש טרחא דצייד מטרחא דבעל מלאכה זו ע"ש, וא"כ כ"ש בנ"ד דהך עובדא דחולין דהוי גזירת השמד ומטעם המלכות היו כופין למכור גם דברים טמאים דשרי כיון שאם ימנע מזה לא יתנו לו להחזיק חנותו, ואחרי שהוכחנו דעובדא דחולין מיירי בחנווני א"כ י"ל דראבי"ה שהוכיח מעובדא זאת דמותר לסחור בדברים טמאין, מיירי נמי בחנווני דוקא אבל באדם שאינו חנווני מודה דאסור ולא יקשה עליו שוב ממשנה דשביעית דאין מוכרין נבילות כו' דהתם באדם שאינו חנווני, ורבינו יחיאל דחולק עם ראבי"ה