זקן אהרן חלק א פד

להציל חבירו מעון חמור, אבל כשזה א"צ לעבור כ"א איסור דרבנן בזה אמרי' דמוטב שיעבור זה איסור קל דרבנן ולא יעבור חבירו באיסור חמור אע"ג שגם הוא אינו אלא דרבנן וכ"ש כשחבירו יעבור איסור דאורייתא, ולכן התם דשומת המשכון אינו אלא איסור דרבנן, רשאי הלה לעבור ע"ז בכדי להציל חבירו מאיסור תורה, ולפ"ז הרי מוכח מדין זה דרשאי לעבור על איסור קל דרבנן בשביל להציל חבירו מאיסור חמור, דבאיסור דרבנן לא אמרי' להאי כללא דאין אומרים לאדם חטא כו' כשבא להציל מאיסור גדול, וה"נ בנ"ד יהא רשאי להמהדרים לחטוא ולאכול דבר שאסור לכתחלה בכדי להציל לחבירו מאיסור חמור דיעבד, אלא דבאמת שגם ראיה זאת אפשר לדחות, דבמזרחי הקשה על עיקרו דהאי כללא, ולמה באמת לא אסרי' חטא וכו' הא כל ישראל ערבין זה בזה, וא"כ הוי זה זכות עצמו דהא אם לא יציל את חבירו מן החטא נענש, ותימה רבה על דבריו שכתב דכל ישראל ערבין, הא בשבועות פ' כל הנשבעין אחז"ל דאומרין להנשבע דכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולם כולו ופריך עלה וכל עבירות שבתורה מכל העולם לא והכתיב וכשלו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה בזה ומשני התם שיש בידם למחות ולא מיחו אבל בשבועה אף שאין בידם למחות ערבין זב"ז, והרי דהיכי שאין בידו למחות ליכא עונש ערבות כ"א בשבועת שוא, ומה פריך המזרחי, אבל לפ"ז אזדא ראייתי מדין דשרי הלה לעבור על איסור שומא ומדידה בשביל שלא יכשל הלה באיסור שבועה, די"ל דשבועה שאני כיון דבזה יש ערבות אפילו במקום שאין בידו למחות א"כ אין זה חוטא בשביל חבירו כ"א בשביל עצמו וכקושית המזרחי אבל לחטוא בשביל אחרים איה"נ דאסור אפי' לחטוא באיסור קל וכהרשב"א שהבאתי בתחלת דברנו דאפי' איסורא זוטא אין רשאי הלה לעבור, אלא דאפ"ה מצאתי ראיה מפורשת מדברי אחד המיוחד שבראשונים דאיסור קל דרבנן שרי לעבור בכדי להציל חבירו, דבשבת שם גבי הדביק פת בתנור הקשה הר"ח כיון דרדיית הפת חכמה ואינה מלאכה כדאמרי' פ' כל כתבי יצא תק"ש ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה וכיון שאינה מלאכה אמאי בעי רב ביבי ולא פשטי בה להיתירא, ותי' דדוקא רדיית הפת האפויה אינה מלאכה אבל רדייתה בעודה עיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה הוא ע"ש הרי להדיא מדבריו שאילו לא היה מלאכה גמורה דאסורה מה"ת הוי פשיטא להתירא, ושמא יש לחלק דהיינו להציל חבירו מאיסור דאורייתא שרי זה לחטוא באיסור דרבנן אבל להציל חבירו מאיסור דרבנן וכמו בגבינות של עכו"ם דעיקרן אינו אלא איסור דרבנן, אינו רשאי זה לחטוא אפי' באיסור קל בכדי להציל לחבירו מאיסור חמור שאסור גם בדיעבד כיון דגם בדיעבד אינו אלא מדרבנן וצ"ע: עכ"פ עיני כת"ר תחזינה מישרים כי למרות כל טצדקי וצדדי היתר שטרחתי להביא לא עלה בידי דבר ברור להתירא, ולכן לא אוכל להסכים ליתן הכשר כלליי כ"א באחת משני האופנים, א) שהמשגיח יבקר גם בבתי החליבה לעמוד בשעת החליבה, ואם מן הנמנע הוא לבקר בכל יום בכל החצירות, יכול לבקר היום חצר זה ולמחר חצר שני וכן הלאה, באופן שלפחות פעם בשבוע יהיה בכל ר, וכמובן שלא יקבע יום מיוחד בשבוע לכל חצר היינו שביום זה יהי' תמיד בחצר זה רק יעשה בערבוביא, בשבוע זו, יבקר לחצר זה ביום ב', ובשבוע אחרת יבקר לאותו חצר גופא ביום אחר, באופן שהחולבים לא ידעו מתי יבוא וממילא יהיו מירתתי מפניו בכל יום. שמא השתא יבוא, ובכה"ג כשיבקר לפעמים אחת בשבוע ולא ביום קבוע, מירתתי מלעשות זיוף שמא השתא אתי וכעין הא דאיתא בחגיגה (ד"כ ע"ב) ובע"ז (דס"ט) דאף היכא דאפשר שיבוא בדרך עקלתון מירתתי, ודמי ליוצא ונכנס דסגי בחולב כמבואר בע"ז (דל"ט), ובצירוף כל צדדי ההיתר שזכרנו אפשר לסמוך על היתר זה דיבוא פעם בשבוע בכל חצר ולהתיר לכתחלה, ואם זה אי"א שיבוא גם פעם בשבוע לכל חצר, אז לא יכתוב בכתב ההכשר כי מותר הוא לכל ישראל ואפי' למהדרים מן המהדרים כמו שרגיל לכתוב נוסח כזה בכתב הכשר רק יכתוב כזה: אם כי בשעת החליבה אינו עומד ישראל, בכ"ז בשעת עשיית הגבינות העמדנו משגיח להשגיח על כל העבודה, וגם הוא מסייע בעשייתן של הגבינות, ולכן יש יתרון גדול להגבינות הללו על שארי גבינות של נכרי והראוי אפוא שכל האנשים שאינם נזהרים ואוכלים גבינות עכו"ם יהדרון עכ"פ לקנות הגבינות מפאבריק הזה ויהיו ניצולים עכ"פ מאיסור חמור שאסור גם דיעבד, בנוסח כזה יכתוב ההכשר, ועל היתרים יותר רחבים ירא אני מלפרוץ גדרן של הפוסקים, ובכדי להסיר כל הפקפוקים הנני להוסיף לצרף לזה שבעלי החצירות יעשו ע"י מכירה כדין את החלב על שם ישראל המשגיח, כמובן שהמכירה יהיה כדין באופן המועיל לחלב שהוא דבר שלב"ל, וכיון שהחלב יהי' של ישראל נמצא דאין בזה עוד אלא חשש עירוב חלב טמא ובנ"ד דליכא למיחש להכי כיון דאין חלב טמא מצוי בינינו וגם החלב נבחן ע"י אנאליז, לא שייך למיסר משו"ה וחשש דגזירת חלב נמי ליכא, דעל חלב עכו"ם גזרו ולא על חלב ישראל, ובהצטרף זה להיתר דיוצא ונכנס, אז הנני מסכים ליתן הכשר גמור, ולא באופן אחר, ובטח ידע כ"ת לעשות בזה כד"ת כיון דהחלב יהי' של ישראל, היאך לעשות אח"כ עם האדון בעל הגבינות שיהא נצרך שוב שטר מכירה מהישראל לבעל הגבינות, דאם לא יעשה כזה יהא נמצא קניית הישראל את החלב הערמה למפרע, ובודאי ידע כ"ת חיך לתקן זה: וד' יזכנו להעמיד הדת כנפש ידידו המוקירו ומחבבו מברכו בברכת אהרן וואלקין סימן מז ב"ה עיוכ"פ תרצ"א פינסק חתימה טובה לידידי הרב וכו' מהו' משה יהודה קערשענבוים שליט"א רב בק"ק אנבדזיוב-ווישניאווא גורא מה שהעיר כ"ת על המרדכי (דפ"ב דפסחים) המובא בב"י (יו"ד סי' קי"ז) שהביא מחלוקת רבינו יחיאל עם ראבי"ה באיסור סחורה בדברים האסורים, רבינו יחיאל הביא ראיה שאסור לסחור בדברים טמאים מתוספתא דציידי חיה ועופות שנזדמנו להם דברים טמאים רשאים למוכרם, ומשמע דדוקא נזדמנו שרי אבל בנתכוון אסור, וראבי"ה חולק וסובר דמותר לסחור והביא ראיה מש"ס (חולין ק"ו) דקאמר התם מים ראשונים האכילו בשר חזיר ופרש"י שהיה חנוני ישראל מוכר בשר שחיטה לישראל ומבשלם ומאכילם וכשהנכרי בא לחנותו מאכילו נבילות ובא יהודי לאכול ולא נטל ידיו וקסבר זה שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר, הרי שחנווני ישראל היה ואפ"ה החזיק בחנותו גם נבילות למוכרן לנכרים ע"ש, והרעיש כ"ת על ראבי"ה שמתיר והא דבריו הם נגד משנה מפורשת (פ"ז דשביעית) דתנן התם אין עושין סחורה לא בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומה ולא בנבילות וטרפות שקצים ורמשים וממשנה זו למדו כל הפוסקים דאסור לסחור בנבילות וטמאים, וגם על רבינו יחיאל שאוסר בזה קשה למה לו