זקן אהרן חלק א פג

ודאי שאין אומרים לזה חטא בשביל להציל אלו המורדים בתקחז"ל, ואין לחלק ולומר דמשום אפרושי מאיסורא שרינן טפי ממשום מצוה, דהדבר פשוט דמשום מצוה יש להתיר טפי, דמצוה עדיף שהוא עצמו מקיים, וראיה לזה מסוגיא דגיטין (דל"ח) גבי ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא דהוי קא מיעבדי בה אינשי איסורא ואמר אביי אי לאו דא"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא למרה וכתיב לה גיטא דחירותא ופריך עלה ואביי משום איסורא לא אמר רב חנינא כו' מעשה באשה אחת שחציה שפחה וחצי' ב"ח וכפו את רבה ועשאה ב"ח ואמר רנב"י מנהג הפקר נהגו בה, והקשו המפרשים דלמה פריך על אביי מההיא אמתא דחציה שפחה וכו' ממימרא דר"נ ולא פריך עליו מהא דר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה. וכתבו משום דע"ז הו"מ לתרץ דמצוה עדיף שהוא עצמו מקיים. ממילתא דאיסורא דאינו כ"א מציל אחרים: אלא דאכתי מסוגיא זאת הא מוכח לכאורה להדיא דמשום אפרושי מאיסורא שרינן לעבור על עשה, דהא בההיא אמתא דנהגו בה מנהג הפקר, דהא רבינא מסיק התם דכי הא מודה רב יהודא דשרי לשחרר משום מלתא דאיסורא, ואביי גופא דאוסר היינו משום טעמא דמסיק דהו"מ למוסרה לעבד דגם איהו מינטר לה, ורבינא סובר דלא דמי נטירותא דעבד לנטירותא דישראל, הרי להדיא דבמקום הפרושי מאיסורא ממש לית מאן דפליג וגם אביי מודה דשרי לעבור על עשה, ולרבינא אפי' משום נטירותא יתירתא שרי, וא"כ לכאורה מוכח להדיא מן הסוגיא דלצורך אפרושי לרבים מאיסורא שרינן לעבור על עשה, כ"ש בנ"ד שאין בזה עבירת עשה, רק זהירות דלכתחלה, דשרי בכדי להציל לרבים מאיסור גמור שאסור בדיעבד, אכן אחרי שובי נחמתי דלא ראיה להתיר יש להביא מסוגיא זאת, כ"א להיפך דמהתם מוכח דאסור, דהנה בטעם מצוה דלעולם בהם תעבודו מבואר בראשונים שני טעמים, אחד כפשוטו, ב' משום לא תחנם דמשו"ה אסרה תורה לשחרר משום לא תחנם, ולטעם זה פשוט דאין איסור כ"א כשמשחררו בלא שום צורך לעצמו ורק בשביל לההנות את העבד אבל כשמשחררו משום מצוה או אפרושי מאיסורא אין בזה שום איסור כיון דאינו עושה זה בשביל טובת העבד אלא לצורך עצמו, וכ"כ הר"ן בגיטין להדיא, ולפ"ז ראיה מהתם ודאי ליכא, דהתם שאני, דלשחררה בשביל אפרושי מאיסורא אין שום איסור ומשו"ה התירו לשחררה, אבל לעבור על איסור בשביל אפרושי מאיסורא לאחרים לא שמענו, ולא רק שאין מהתם ראיה להתיר כ"א נהפוך יש ראיה לאיסור וכמו שאבאר, דהנה רבים תמהו על שינוי הסוגיא מגיטין (דל"ח) לסוגיא דברכות (דמ"ז) דבגיטין על ההיא דא"ר יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה ופריך הש"ס מעשה בר"א שנכנס לבהכ"נ ולא מצא עשרה ושיחרר עבדו והשלים לעשרה ומשני מצוה שאני, והרי להדיא דמשום מצוה גריד שרי, ואילו בברכות שם משני נמי מצוה הוא, פריך הש"ס עלה הא מצוה הבאה בעבירה היא ומשני מצוה דרבים שאני ומשמע להדיא שדוקא משום מצוה דרבים שרי לשחרר אבל לא משום מצוה גרידא: ונ"ל ליישב עפמ"ש הרשב"א בגיטין דדין זה אי משום מצוה רשאי לשחרר תלוי בטעם המ"ע דלעולם תעבודו, דאי נימא דהטעם הוא משום לא תחנם אז משום מצוה גרידא נמי שרי דאין זה חנינה לעבד כיון שעושה משום צורך מצוה, משא"כ אי נימא דהטעם כפשוטו אז משום מצוה נמי אסור דאין אומרים לאדון חטוא בשביל שיזכה חבירו, ואע"ג שגם הוא האדון מקיים נמי המצוה מתפלה בצבור אפ"ה אסור דמצוה הבאה בעבירה הוא ורק דשום מצוה דרבים הפקיעו חז"ל השעבוד וע"ש שכתב דבש"ס גופא ספוקי מספקא בטעם מצוה זאת ובסברא זאת פליגי המקשן והתרצן בברכות שם, דלמאי דמשני שם מתחלה מצוה שאני מפרש הטעם דלעולם תעבודו משום לא תחנם ולכך משני מצוה מותר. דלצורך מצוה אין עושה שום איסור, והמקשה שס"ד לאסור משום מצוה סובר דאין הטעם משום לא תחנם אלא כפשוטו כו' ע"ש, ולפ"ז א"ש, דמה דמשני בברכות בתר הכי מצוה דרבים שאני היינו לסברת המקשה דהטעם כפשוטו ואפ"ה משום מצוה דרבים שרי גם לטעם זה, משא"כ סוגיא דגיטין דחזינא התם דרבינא התיר לשחרר אפי' לההיא אמתא דהו"מ להשיאה לעבדו דהוי מינטר לה נמי וליכא גם לאפרושי מאיסורא ואפ"ה התיר משום נטירותא יתירתא דישרא מינטר לה טפי, ואביי דאוסר היינו משום דמצי להשיאה לעבדו וליכא גם אפרושי מאיסורא, ולנטירותא יתירתא לא חייש, דהא בחציה שפחה דלא מני להשיאה לעבדו שרי גם לאביי משום אפרושי מאיסורא, הרי חזינן להדיא דסוגיא דגיטין תופסת דמשום אפרושי מאיסורא שרי לשחרר וכ"ש במקום מצוה דעדיף טפי כמו שהוכחתי לעיל, וממילא צ"ל דסוגיא זאת סוברת דהטעם היא משום לא תחנם ולכן שרי אפי' במקום מצוה גרידא ומשו"ה לא פריך תו הא דמצוה הבאה בעבירה הוא כיון דסוברת דהטעם משום לא תחנם ולטעם זה אפי' במצוה גרידא נמי משא"כ בסוגיא דברכות שם דהמקשה סובר דשמא הטעם כפשוטו, פריך שפיר מצוה הבאה בעבירה היא, והתרצן דמשני מצוה דרבים שאני, לסברת המקשה הוא דמשני כן וז"ב: וניחא בזה דברי הרמב"ם (פ"ט מהלכות עבדים) שהביא סתמא דש"ס דגיטין דמשים מצוה שרי ואפי' משום מצוה דדבריהם ולא הביא הך דמצוה דרבים, ולמ"ש ניחא דמ"ש בברכות מצוה דרבים אינו כ"א לסברת המקשה דסובר דטעם עשה דלעולם תעבודו כפשוטו, משא"כ אליבא דדינא קי"ל כסוגיא דגיטין דפשיטא להו לאמוראי דהתם דהטעם הוא משום לא תחנם וכמ"ש ומשו"ה אפי' במקום מצוה גרידא נמי שרי, ולא שבקי פשיטותא דסוגיא דגיטין שעבדו בה עובדא ומעשה רב, משום ספיקא דסוגיא דברכות, ובחבורי לגיטין דל"ח ודמ"א הארכתי הרבה בזה ואכ"מ, והיוצא מזה דלעבור עבירה אינו רשאי מפני שום מצוה ואפי' כשהוא עצמו מקיים המצוה נמי דהוי מצוה הבאה בעבירה, וכ"ש משום אפרושי מאיסורא דקילא טפי אינו רשאי לעבור עבירה דאין אומרים לאדם חטא בשביל כו' אם לא לצורך מצוה דרבים דוקא, והא דהתירו לשחרר האמתא משום לאפרושי מאיסורא, היינו משום דכשמשחררה בשביל אפרושי מאיסורא אינו עובר בזה שום עבירה דאין בזה משום לא תחנם כיון דאין עושה חנינה לעבד, אבו לעבור עבירה אינו רשאי משום מצוה וכ"ש לאפרושי מאיסורא, ולפ"ז בנ"ד אין היתר להמהדרים הרוצים בגבינה מהודרה שאין בה שום איסור לכתחלה, לחטא באיסור שלכתחלה אסור בשביל לאפרושי מאיסורא וכדמוכח מכל הסוגיא שהבאתי: ואם כי במקום הזה ננעלו שערי ההיתר, בכ"ז אמרתי לפתוח פתחא דהיתירא ממקום אחר והוא דבשו"ע (חו"מ סי' ע"ג) סעיף ו' כתב המחבר להלכה פסוקה דהנשבע לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע אותו יום בשבת כו' ואם לא פרעו קודם צריך ליתן באותו יום משכון וישומו אותו ויתנו לו בתורת פרעון, וכתב הסמ"ע דאפילו לאנשים אחרים מותר להתעסק בשומא זו כדי שיקיים המצוה, ואם כי הט"ז והש"ך השיגו עליו משום דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירו, ואמנם בחבורי חשן אהרן כתבתי ליישב עפמ"ש האחרונים דדוקא כששני האיסורים הם דאורייתא אלא שאיסור אחד חמור בעון מיתה והשני הוא באיסור לאו אין אומרים שיחטא זה באיסור קל בשביל