זקן אהרן חלק א פב

והרמב"ם לא הביא כלל דין זה דבבית אריה, משום דס"ל דאף בעכו"ם אחר דלאו ארים נמי אינו מהימן, ומשום וחיישי' לגומלין, ולטעמי' אזיל שפוסק (הלכות מעשרות פי"ב) לענין מעשר דחיישי' לגומלין, והכ"מ אמנם תמה ע"ו ממה שפסק (פ"ב מהלכות איסורי ביאה) דלא חיישי' לגומלין, ובכתובות דכ"ד מדמינן להו להדדי, ותירוצו תמוה כמ"ש בתשובת ד"מ סי' קמ"ב ע"ש: והן אמנם דבש"ס דכתובות רמי להו אהדדי ומשני דמיירי בשכלי אומנתו בידו, אכן הרמב"ם פוסק סתמא דמהימן ולא הזכיר התנאי שיהא כלי אומנתו בידו, וזהו נגד סוגיית הש"ס דמוקי דוקא בכלי אומנתו בידו, והנ"ל בישוב הרמב"ם דהנה בכתובות שם הובא שני משניות וברייתא אחת, משנה א' בכתובות גופא וכן שני אנשים זה אומר כהן אני וזה אומר כהן אני אין נאמנים ובזמן שהן מעידין זא"ז נאמנים, ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה, עפ"י ע"א, משנה ב' דדמאי, החמרים שנכנסו לעיר ואמר אחד מהן שלי חדש ושל חבירי ישן כו' אין נאמנים ר' יהודה אומר נאמנין, ברייתא, אני כהן וחבירי כהן נאמן להאכילו בתרומה כו' ר' יהודה אומר אף אינו נאמן להאכילו בתרומה, אלו הן השלשה מקומות שנחלקו ר' יהודה ורבנן, ורמי לה התם משנה דדמאי אברייתא מרבנן ארבנן, ור"י אדר"י, והפנ"י שם הקשה מאי הוצרך כלל להביא ברייתא דכהן, למה לא פריך ממתני' דכתובות אמתני' דדמאי, דבמשנה דכתובות ס"ל לרבנן דנאמנים, ור"י סובר דאין נאמנין, הרי דרבנן לא חיישי לגומלין ור' יהודה חייש, ובמשנה דדמאי איתא להיפוך, והן אמנם דקושיא זאת יש ליישב בפשוטו, דבכתובות אין מבואר כ"א דטעמא דרבנן דלא חיישי לגומלין אבל טעם דר' יהודה דאינו נאמן אינו משום חשש גומלין כ"א מחמת דס"ל דעד אחד אינו נאמן ליוחסין, ובהדיא קתני ר' יהודה אומר אין מעלין לכהונה עפ"י ע"א, משמע דהחסרון לא הוי רק מטעם ע"א ואפי' במקום דלא שייך חשש גומלין נמי אין נאמן וכפרש"י במשנה שם, ולפ"ז לא קשה ממשנה דדמאי כ"א מרבנן ארבנן אבל דר"י אדר"י לא קשה כלל כיון דטעמא דידי' לאו משום גומלין ורק משום דע"א לא מהני לכהונה אבל במקום דמהני ע"א י"ל דאפי' היכא דאיכא חששא דגומלין נמי מהני דלא חייש ר' יהודה לגומלין, משו"ה הביא הברייתא, דהתם בע"כ הטעם דאינו נאמן לא הוי כ"א משום חשש גומלין ולא מחמת ע"א, חדא דהא לא הזכיר ר' יהודה בדבריו מלת עד אחד כמו שזכר במשנה, ועוד דהא התם לענין אכילת תרומה מיירי שלענין זה מהני עד אחד ואפ"ה קאמר דלא מהימן, ובע"כ דמשום גומלין הוא ושפיר מקשה ממשנה דדמאי על שניהם: ואמנם עוד י"ל עפ"י סברא דבמשנה דכתובות קתני שמעידין זה על זה, היינו שבמעמד אחד באו שניהם לב"ד והעיד כל אחד על חבירו, משא"כ בברייתא דכהן קתני אני כהן וחבירי כהן, ולא הזכיר שגם השני מעיד עליו, ולזה לעת עתה לא ניכר עוד הגומלין, דהא השני לא העיד עליו, אלא שאנן חיישי' שעשו קנוניא ביניהם שאח"כ יעיד השני עליו בב"ד זה או בב"ד אחר, וכן במשנה דדמאי מיירי נמי בכה"ג שאנחנו לא ראינו בעינינו את הגומלין אלא שחוששין אנו שמא יבואו לגמול אח"כ בב"ד אחר ומצד הסברא היה נראה שאפי' רבנן דס"ל במשנה דדמאי דלא חיישינן לגומלין היינו דוקא בכה"ג שבאו להעיד בב"ד אחד זה על זה, שבזה אפשר לומר דאי לקנוניא הם מתכוונים לא היו עושים כזה בב"ד אחד ובמעמד אחד שיהא נראית הקנוניא לכל, אלא היו מסתירים זאת שלא יחשדום בקנוניא, ומדלא עשו כן ובאו כאחת להעיד זע"ז מכלל שיודעים בנפשם שלא קנוניא עושים בזה אלא שעדות אמת מעידין וה"ט דרבנן דלא חיישי לגומלין משום דס"ל דלא חציף אינש לעשות קנוניא באופן שתהא גלויה לכל, ולפ"ז לא הי' יכול להקשות ע"ז ממתני' דדמאי דחיישי רבנן התם לגומלין דהא י"ל דהתם שאני שכיון שלא העידו כאחת זע"ז ורק אחד הוא שהעיד וחבירו לא הגיד כלל, בכה"ג חיישי רבנן שפיר לקנוניא, שזה יאמר במקום זה וחבירו יעיד עליו במקום אחר, אבל אברייתא דכהן מקשה שפיר דהתם נמי מיירי שרק אחד הוא המעיד ואפ"ה לא חיישי רבנן לקנוניא, ולפ"ז על רבנן לא הו"מ לאקשויי ממשנה דכתובות אדמאי בלא הברייתא דכתובות ה"ט דמהימן משום דכיון שמעידין זע"ז במעמד אחד ודאי שלאו לקנוניא מכוונים, ודין דמתני' מיירי אפילו באין כלי אומנתו בידו שמהימן נמי לרבנן, ובזה מיושב דעת הרמב"ם שלא הזכיר התנאי דכלי אומנתו בידו דבפי' דכלי אומנתו מפרש הר"ח בתוס' שם דלא כרש"י אלא דברייתא דכהן מיירי בכלי אומנתו ולהכי מהימן אבל בלא זה חיישי לגומלין ע"ש, והרמב"ם יפרש נמי כר"ח דברייתא דכהן מיירי בכלי אומנתו בידו וכמ"ש בכ"מ שם ואפ"ה לא הזכיר תנאי זה משום דס"ל דהא דבעינן תנאי זה הוי דוקא בגוונא דמיירי בברייתא כשלא העידו שניהם כאחד ושע"ז הי' קשה מדמאי והוכרח לאוקמי כשכלי אומנתו בידו, אבל בגוונא דמשנה דכתובות ששניהם העידו בבת אחת זע"ז פשיטא שאפי' באין כלי אומנתו בידו נמי מהימן כיון דע"ז אין קושיא מדמאי וא"כ מאיזה הכרח נאמר דוקא כשכלי אומנתו בידו, והרמב"ם כשפוסק הדין בהל' איסורי ביאה לא הזכיר דין דברייתא כ"א דינא דמשנה, דז"ל שם שני אנשים שבאו ממדה"י זה אומר אני וחבירי כהן וז"א אני וחבירי כהן מהימני, וכיון ששניהם העידו כאחד ובכה"ג לא חיישי' לגומלין אפי' באין כלי אומנתו בידו להכי לא הזכיר הרמב"ם לתנאי זה, ומה דלא הזכיר הרמב"ם גם לגוונא דברייתא עיין בחבורי לכתובות שהארכתי בזה ואכ"מ: תבנא לדינא דלהתיר החלב לכתחלה אין בידנו, דלשיטת המרדכי אסור החלב מעיקר הדין, וגם לשארי הפוסקים עכ"פ לדידן דקי"ל דחלב נאסר במנין ודאי שאין להתיר לכתחלה ויפה פסק הרמ"א שלא התיר כ"א דיעבד, ובאם כת"ר יתן הכשר הלא יבאו בזה רבים לאכול לכתחלה ואם כי בצד אחד ירויח הרבה ע"י ההכשר, דעי"ז ישמע לו האדון להעמיד משגיח על עשיית הגבינה, ויציל את הרבים להפרישם מאיסור שאוכלים בלא"ה הגבינות ונכשלים באיסור שאסור בדיעבד, אבל בזה נבוא לטענת חז"ל (שבת ד"ד) דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך, ואין לומר דהכא שאני משום דהמהדרים לא יכשלו כ"א באיסורא זוטא שאינו אסור, כ"א לכתחלה, ולכן שרי להו למיעבד איסורא זוטא בכדי שלא יחטאו רבים באיסור חמור שאסור אפי' דיעבד, דהא הרשב"א בתשובה הביאו הב"י (או"ח סי' ש"ו) כתב להדיא וז"ל ואפי' איסורא זוטא לא שרינן לי' כדי להציל חבירו מאיסורא רבה עכ"ל, והן אמנם דהתוס' בשבת שם הראו פנים דאומרים חטוא בשביל שיזכה, שהקשו מהא דתנן מי שחציו עבד וחציו ב"ח כופין את רבו ועושה אותו ב"ח וקשה דכל המשחרר עבדו עובר בעשה ותי' דשאני פרי' ורבי' דמצוה רבה היא ועוי"ל, דדוקא היכי שפשע והדביק פת בתנור סמוך לחשיכה אבל היכי דלא פשע מידי שרי למיעבד איסורא זוטא כי היכי דלא ליעבד חברי' איסורא רבה, אבל לשני תירוצי התוס' הי' נראה דבנ"ד אין אומרים להם חטוא, דאם לתי' דמצוה רבה משמע שדוקא משום מצות פ"ו דהוה מצוה רבה אבל לשום מצוה אחרת לא אמרי' כן, ואם לתי' דמחלקים בין פשע ללא פשע, הא בנ"ד פושעים הם הללו שאוכלים דמי מכריח אותם שיאכלו הגבינות הללו ואין זה אלא ודון לבם שאינם חוששים למאכלות אסורות, ובכה"ג