זקן אהרן חלק א פא

הנה בעיקר דין דחלב סה שחולבם לצורך גבינה מחלוקת גדולה היא בין הפוסקים. ופשטות לשון הש"ס (ע"ז דל"ה) אי דקא בעי לגבינה ה"נ, משמע להדיא דכל היכי שחולב לגבינה אין החלב נאסר, משום דברור לגו שלא יערב חלב טמא שאינו מעמיד, ומזה למדו הפוסקים דלאו דוקא בחולב לגבינה אלא בכ"מ שידוע דליכא חשש תערובות וכגון בדליכא דבר טמא בעדרו לא בעינן כלל שיהא ישראל רואה, ולפ"ז בנ"ד דאיכא כולהו למעליותא, חולב לגבינה, וגם ליכא דבר טמא בעדרו ולא בעדר אחר, דאצלנו אין מצוי חלב טמא, ובשגם שהחלב נבחן ע"י אנאליז ונתברר דליכא בהם שום תערובות, דהחלב מותר אפי' באין ישראל רואה החליבה, אלא דהב"י שם הביא דעת המרדכי דאפי' בדליכא דבר טמא בעדרו נמי אם אין ישראל רואה אסור, ואליבי' הוא מ"ש הרמ"א דאפי' בחולב לגבינה כל זמן שאין ישראל רואה אסור לכתחלה דהיינו משום דלכתחלה יש לחוש לשי' המרדכי: אמנם בנ"ד יש להתיר החלב לכאורה גם לשי' המרדכי, דהא הטעם שאוסר המרדכי אפי' בדליכא דבר טמא בעדרו היינו משום שמא היה חלב טמא בכלים מקודם פי' אע"ג דבעדרו ליכא דבר טמא ואין לחוש שמא עירב בשעת החליבה לחלוב גם דבר טמא, אבל אכתי ניחוש שמא היה בכלי חלב טמא מה שהביא ממקום אחר ע"ש, וא"כ לא שייך זה כ"א במקום שרק בעדרו ליכא דבר טמא, ובסביבה יש, משא"כ אם גם בכל השכונה ליכא דבר טמא לא שייך חשש זה, ולפ"ז אצלנו שאין חלב טמא מצוי כל עיקר, ובשגם בנ"ד שהחלב נבחן ע"י אנאליז ונתברר שאין בה תערובות דשרי גם לשי' המרדכי, ואין לומר דמשום לא פלוג בתקנתא אסרו גם במקום דידעינן ודאי שאין בה תערובות חלב טמא, דזה אינו דכיון דלא שכיח הדבר שיקח אדם לחלוב בכלי כזה שיש בה חלב מקודם ורובא דאינשי לא עבדי הכא, לא שייך למיגזר הרוב משום המיעוט וכמ"ש בחי' מטה יהונתן על יו"ד בסי' קט"ו דעל הרוב משום המיעוט לא שייך כלל למיסר משום לא פלוג רבנן בתקנתא, וסברא זאת מוכרחת היא לשי' המרדכי גופא, דהא באמת כולם הרעישו על המרדכי שאוסר אפי' במקום דידעי' ודאי דלית בה תערובות, וא"כ היאך יפרש לש"ס הנ"ל דקאמר להדיא אי דבעי לגבינה ה"נ, דמוכח להדיא דבידעינן שלא עירב חלב טמא שרי, ובע"כ דמפרש הש"ס הכי, דהיה קשה להש"ס אמאי תקנו חז"ל לאסור אף בעשו גבינה מן החלב, והא בכה"ג ודאי לית בה תערובות דחלב טמא אינו עומד, וליכא למימר משום לא פלוג כיון דרוב חלב עומד לגבינות ומיעוטא בעי לכמכא א"כ לא הוי להו לאסור הרוב משום המיעוט דעל רוב משום המיעוט לא שייך למיסר משום לא פלוג, וע"ז משני אי דבעי לגבינה פי' אם רוב לגבינה בעינן איה"נ דלא הוי אסרינן משום לא פלוג, אלא משום דבעי לכמכא, כלומר דהרוב הוי לכמכא א"כ שייך שפיר למיגזר משום לא פלוג, הרי דמוכח שיטת המרדכי דלא שייך למיסר הרוב משום המיעוט משום לא פלוג וכמ"ש המפרשים כן בשי' המרדכי וממילא לא שייך גם השתא לדידן למיסר במקום דידעינן ודאי דלית בה תערובות משום חששא דשמא היה דבר טמא בכלי קודם החליבה ובפרט בנ"ד דחלב טמא אין מצוי כלל דלחלב סוסיא אין לחוש כמ"ש התשב"ץ בחוט המשולש ח"א סי' ל"ב, ורק לחלב גמל שבמדינתנו אינו בנמצא כלל וגם החלב נבחן ע"י אנאליז, כן היה נראה להתיר בנ"ד את החלב גם לכתחלה, אכן שוב ראיתי דחלילה להתיר לכתחלה אפי' במקום שאין שום טעם לאיסור, דהא כבר כתבו דגזירה דחלב הוי דבר שנאסר במנין ואין להתירה בלא מנין אחר גדולים מהם בחכמה ובמנין, ועיין בחת"ס (חיו"ד סי' ק"ז) שהוכיח מדעת רש"י נמי שסובר דגזירה דחלב גזירה קדמונית היא שאז אסרוה אמנם משום חשש עירוב דבר טמא, מ"מ לאחר שגזרו ואסרו במנין סתם, אסרו כל חלב שאין ישראל רואה החליבה אפי' כשליכא חשש דבר טמא וכמו בחולב לגבן וכדומה, וכ"כ הכ"מ להדיא בהלכות מאכלות אסורות דחלב הוא דבר שנאסר במנין וממילא אי"א להתיר תו בשום ענין ואופן אם אין הישראל רואה כל זמן דליכא גדולים בחכמה ובמנין מן האוסרים: והנה ראיתי בתשובה לגדול אחד שרצה להתיר בעובדא בכה"ג דנ"ד עפמ"ש התוס' (ע"ז י"ב) דלאיחלופי לא חיישינן רק היכא שיש לו הנאה מזה וא"כ בכה"ג דנ"ד שהאדון בעל הפאבריק ודאי שאינו נמצא בשעת החליבה, ורק משרתיו השכורים לאותו דבר, וא"כ למה נחוש שמא ערבו חלב טמא, דהא להם אין הנאה מזה, והן אמנם בסוף דלהפוסקים דחלב נאסר במנין אין להתיר, אבל למאן דפליג וסובר דלא הוי דבר שבמנין יש להתיר מה"ט אפי' כי איכא דבר טמא בעדרו, אבל תמהני על הדברים הללו דא"כ שפחות שחולבות הוה לן למישרי אפי' כשחולבות בהמות נכרי, ואנן הא פסקינן דאפי' שפחות שחולבות בהמות ישראל נמי אסור החלב היכי שבית נכרי מפסיק, א"ו שאין זה ענין לאיחלופי דודאי אם החלב כבר נחלב ע"י ישראל ומניחו בבית נכרי דאין בזה כ"א חשש דאחלופי בזה באמת לא חיישי' כשאין הנכרי נהנה, וזה מבואר להדיא ביו"ד שם ובסי' קי"ח, אבל בשעה שעוסק בחליבה איכא חשש שמא יחלוב גם בהמה טמאה יחד עם הכשירות ולא משום חשד איחלופי או להכשיל, אלא דהנכרי לתומו הוא חולב וכשנצרך לו לחלוב גם בהמה טמאה אינו מקפיד ליקח כלים מיוחדים לטהורה לחוד ולטמאה לחוד אלא חולבן הכל ביחד לכלי אחת, ואפי' כשאין בעדרו בהמה טמאה נמי חיישינן שמא היה בכלי חלב טמא מכבר ולא הקפיד לשופכן וכטעם המרדכי, ובלא"ה נמי יש לחוש בזה לזיוף האדון בעצמו ואף על גב שודאי שאינו עומד בשעת החליבה אפ"ה יש לחוש שמא יצוה להמשרתים שיעשו הזיוף ולערב חלב טמא, ואין לומר דמירתת לומר זה להמשרתים שיעשו הזיוף שמא יגלו זה ויהא נידון כמזייף מקחו שעונשו גדול, דהא מפני משרתיו ושיריו לא מרתת כלל, ונהפוך הוא כי הם מתיראים מפני האדון לגלות עוונו וכמבואר בש"ס (ע"ז דס"א) שאם נתן היין בבית אריסו לא מרתת מליגע כי האריס ירא ממנו ולא יגלה ואדרבה מחפה עליו זכות, אלא דיש לחלק דהתם הזיוף והניסוך עושה האדון עצמו, ואם האריס לא יגלה החטא על אדונו, נמי אין ראוי הוא לעונש אחרי אשר הוא לא עשה שום זיוף, ובכה"ג שאין השכיר צפוי לעונש אמרי' שפיר שלא יגלה החטא של אדונו משא"כ הכא אם הנכרי יצוה למשרתיו שיעשו הם הזיוף ובאם יתגלה הדבר צפוים הם לעונש כיון שבידיהם עשו הזיוף, בכה"ג ודאי שלא ישמעו להאדון לעשות לטובתו דבר כזה שהם צפוים לעונש וכעין מ"ש (כתובות דכ"ז) תרתי לא עבדי מיראת אדונו, חדא שישתקו מלהגיד האמת ועוד שיעיד שקר ע"ש, שזהו נמי ההסבר לענ"ד, דלשתוק מלהעיד, שאין עונש צפוי ע"ז, דמצי להשתמט ולומר שלא ראה, זה תעשה השפחה לטובת אדונה אבל להעיד שקר, שאם תתפס ע"ז תיענש קשה, וזה לא תעשה לטובת אדונה, ועוד דהכא י"ל שאפי' אם האדון עצמו עשה הזיוף היה מתירא נמי מפועליו שלא יגלו, ולא דמי לההיא דע"ז גבי אריס, דהתם איירי בפרזק רופילא שהיה משנה למלך וכפרש"י, ודוקא ממנו מתיראים פועליו, אבל מאדון דעלמא אין מתיראים לגלות עוונו, וכ"ה ברא"ש שם וטושו"ט (יו"ד סי' קל"א) בזה"ל שהעכו"ם ירא ממנו וכפוף תחתיו, משמע דבשכיר בעלמא לא שייך זה דהא אינו כפוף תחתיו