זקן אהרן חלק א עח

במקומה עומדת מאי פריך מציר דג אציר בשר ודלמא ציר דג טמא מותר לגמרי אפי' מדרבנן דלא החמירו רבנן בו כלל, והא דתנן דג טמא צירו אסיר, זהו בכבוש שאסור אפי' מה"ת לדעת הש"ך, ומה ענין כבוש למליח, זהו ראיית הנו"ב, ולמ"ש דודאי גם לש"ס דילן לא מיירי המשנה בכבוש שהוא מה"ת רק בשלוק שאינו כ"א מדרבנן, ושפיר הוי ראיה דגם ע"י מליחה החמירו בו רבנן, ולשי' הרשב"א והר"ש גופא שהבאנו לעיל בלא"ה לא מיירי הך דין דציר בכבוש, דהא שלש בבות הן ולדידהו מיירי בציר היוצא ע"י מליחה ולכן הביא הר"ש שפיר ראיה דגם במליחה אסור מדרבנן, דלשיטתו אפי' אם לא נגיה את המשנה לא איירי זה בכבוש: גם ראיה השני' שהביא הנו"ב דכיון דע"י כבוש אינו מה"ת א"כ מוכח דגם ע"י בישול אינו מדאורייתא דאל"כ אלא שיש חילוק בין כבוש למבושל א"כ מצינו דומיא דבשר, וחלב דאי תרי כילי יומא שרי ובשיל בשולי אסור א"כ קשיא סוגיא דפסחים (דמ"ד) דקאמר בב"ח חידוש הוא דאי תרי כולי יומא. שרי ובשיל בשולי אסור, ואי ס"ד דגם ציר דגים כיוצא בו א"כ מאי חידוש דבב"ח ע"ש, וזהו רק לפי דעתו שרצה להוכיח דבכביש שרי מן התורה, אבל לדברנו שבררנו דבכבוש מה"ת אסור א"כ ראיה זו אינו וכ"ש בבישול וכדלעיל, וכיון שזכינו ליישב כל הקושיות שהקשו המנ"י והנו"ב על הש"ך וגם הוכחנו בראיות ברורות למצוא מקורים מפורשים בש"ס דהן בבישול והן בכבוש צירם דאורייתא ודאי קם דינו של הש"ך ואפילו בהפס"מ אסור ציר היוצא ע"י כבישה מה"ת, חפץ אנכי לקוות כי רבינו הש"ך ישלם לי כפעלי להיות מליץ יושר לפני בעלמא דקשוט כאשר עמדתי לימינו להצילו מפי אריות הקמים עליו בדין זה: וד' יזכני לכוון לאמתה של תורה כנפש המצפה לישועה אהרן וואלקין סימן מד ב"ה יום ה' פ' בהעלותך תרפ"א פינסק להנ"ל אשר שאל כ"ת דעתי בדבר האווזות המשונות מאווזות המצויות בינינו בחרטומם השחור ובגבשושית שעל החרטום, ואם כי קשה מאוד להשיב בזה הענין שאין בה הלכה ברורה וכבר שוויתינהו רבנן כגדי מסנקן, אך לכבוד כ"ת לא אוכל לעבור בשתיקה והנני משיבו בקצרה לא אכחד מכ"ת כי אם מתחלה, מיד כאשר נתחדש זה העוף, היה בא לפני, הייתי מגמגם להתירו, ומש"כ כ"ת אשר אם אך נדמה אותן לאווז הבר היה פשוט להתיר, וכפי ראיית האחרונים מש"ס (ב"ק דנ"ד) דהוצרך התם לטעם דמשו"ה אווז ואווז הבר הוי כלאים מפני השינוי שיש בהם שזה בציו מבחוץ וזה מבפנים, ואי נימא דאווז הבר טמא א"כ בלא טעם דשינוי הוי כלאים, דמין טהור עם מין טמא פשוט דהוה כלאים, ואף שכ"ת קילס דראיה חזקה הוא, לענ"ד אינה ראיה כלל דכבר כתבו בשו"ת צ"צ הראשון ובס' יד יהודה שראו בספרי הטבעים אשר תחת שם אווז נכלל הרבה מינים, גם מינים טהורים גם מינים טמאים והכל שם ומין אווז הוא ע"ש. ולפ"ז כיון שיש במין אווז גם אווזות טמאות ובכ"ז בייתיות הן ולא מדבריות א"כ כלום ראיה יש מהתם, דהא שפיר י"ל דאווז הבר מין טמא ואפ"ה הוצרך הש"ס דמשו"ה הוי כלאים עם מין אווז בייתי משום שזה ביציו כו' ולא סגי בטעם דטמא וטהור הוי כלאים, דהא איצטריך לטעם זה לאווזות בייתיות כאלו שגם הם טמאים ואפ"ה הוו כלאים עם אווז הבר אע"ג דשניהם מין טמאים משום דזה בציו וכו' וזה ברור: ואמנם כיון שכן דתחת מין אווז יש גם מינים טמאים א"כ באמת היו ראוי לחוש לכל מין אווז המשונה מאווזות שלנו ולהצריך מסורת דוקא כאשר כן חשש הצ"צ הנ"ל, וכאשר כתב הפמ"ג בעוף "פאווא" כיון שיש טמא וטהור אין לאכול בלא מסורת, ובשגם שאוזות הללו כפי שראיתים משונים הם בג' דברים, בגדלות גופם, כי הם גדולים הרבה יותר מן האווזות המצויות בינינו, ובחרטומם השחור וגבשושית, וגם צוארם ארוך יותר, הן אמנם דבתשובת ערוגת הבושם העלה להוכיח דשינוי דגדלות לא הוי שינוי שנצטרך משום זה למסורת, אבל כבר כתבו גדולי האחרונים לחלק שדוקא גדלות דכל הגוף לא הוי שינוי מפני שבכל מין ומין בהמות ועופות נמצאים גדולים וקטנים אבל אם רק אבר פרטיי נשתנה בגדלות או קטנות כגון שרגלים גבוהות יותר מן הרגילות או שצוארם ארוך, בזה הוי שינוי וצריך מסורת וכ"כ בעל דעת קדושים והגאון מלבוב ועוד, ולפ"ז באווזות הללו שיש אצלם שינוי אבר הי' ראוי לחוש לשינוי הזה: הן אמנם דראיתי בתשובת משיב דבר לאדמו"ר הנצי"ב ז"ל שכתב להפך דשינוי אבר לא הוי שינוי והוכיח זה מההיא דב"ק דקאמר דאווז ואווז הבר כלאים מ"ט אילימא משום דהאי זוטר קועי' והאי אריך קועי' אלא מעתה כו' הרי להדיא דגדלות הצואר לא הוי שינוי ולכן כתב להיפוך דגדלות אבר אחד לא הוי שינוי ושינוי גדלות העוף כולו הוי שינוי ע"ש, אבל תמה אני על מ"ו הנצי"ב שכתב כזה, דלענ"ד לא קרב כלל זל"ז התם בב"ק לענין כלאים דיינינן דלענין זה בעי' שיהיו שני מינים מיוחדים, ובודאי דמשום השינוי דגודל הצואר לא נוכל לחשוב זה למין אחר שיהי' בזה איסור כלאים ולכן שפיר קאמר הש"ס דמפני שנוי כזה לא חשיב כמין אחר, משא"כ כשאנו דנין לענין היתר אכילה שבזה אין אנו דנין אם הוא מין אחר, רק אנו דנין מפני שבמין זה גופא יש טמא וטהור, ובלא מסורת אין אנו יודעין אם הוא טהור, שפיר י"ל דכיון שיש בהם שינוי דגודל הצואר, צריכין אנו לחוש שמא אינו דומה להמין המצוי שיש לנו מסורת עליו שהוא טהור ושמא טמא הוא וז"ב: אכן אפי' אם נניח כהנצי"ב דשינוי כל הגוף הוי שינוי אכתי יש לחוש בזה דהא עינינו הרואות דאווזות הללו יש בהם נמי שינוי כל הגוף, שהרי כל חלקי גופס גדולים יותר מאווזות שלנו, ולפ"ז יש לחוש בזה לכל הדיעות דהא כבר כתבתי לעיל דאווזות הללו יש בהם שינוי בג' דברים, בגדלות הגוף ובאריכת הצואר, וא"כ יש בזה גם שינוי הגוף וגם שינוי אבר, ולכן בין להנהו פוסקים דשינוי דאבר גרע, הרי יש בזה נמי שינוי אבר דאריכת הצואר, ובין להנצי"ב דשינוי הגוף גרע הרי יש בזה נמי שינוי גדלות הגוף, וא"כ לכל הדיעות הוי שינוי ויש לחוש ולהצריך מסורת, כן י"ל לכאורה, זאת ועוד אחרת כיון דאווזות הללו לא רק שינוי דגדלות גוף ואבר נמצא בהם, אלא שנמצא בהם עוד כמה סימנים אחרים לשינוי, שחירת החרטום והגבשושית ועוד, והצטרפות סימנים אפי' גרועים עושים לסימן מובהק כמבואר באה"ע (סי' י"ז), ולהלן באחת מתשובתי לענין היתר עגונה הארכתי בזה, ואין לחלק בין סימני אבידה לסימני בריה, דהא בש"ס (חולין דפ"ט) קאמר ש"מ סימנים דאורייתא, ופרש"י ש"מ שסימני אבידה הוי דאורייתא, הרי דמדמין סימני אבידה לסימני בריה, והוא הדבר אשר אמרתי כי אילו הובא לפני האווזות