זקן אהרן חלק א עו

רועדות לכתוב היתר על אחד מעיקרי דעת קדשנו, ורק יראתי שלא יפרצו בעצמן יותר: והנה אחר כתבי וחתמי מצאתי בב"י (יו"ד סי' ס"ט) בשם הא"ח וז"ל בשר שנתנו בקדירה בלי מליחה ועש"ק היה והתירוהו משום דוחק מתרי טעמי, חדא שהמים הלא רותחים והוי כחליטה. ועוד הלא הראב"ד ס"ל דלא נצרך ס' רק נגד הדם דנפיק מיני' והדם הלא שיעור מועט הוא ולכן אף דאנן לא קי"ל כוותי' מ"מ בעש"ק או לכבוד אורחים או הפס"מ יש לסמוך אדעת המתירין ולצרף ג"כ את החתיכה לס' והיא עצמה מותרת עכ"ל וזהו ממש כדברי, וב"ה שהנחני בדרך אמת לכוון לדעת הגדול וד' יצילנו משגיאות: והנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן מב להנ"ל אשר שאלתם לבאר לכם בירור דין דציר דגים, למען כבודכם נזדקקתי לברר הדין ממקורו, הנה בחולין (דצ"ט ע"ב) פריך לר' יהודה דסובר מין במינו לא בטל מהא דתרומות פ"י דג טמא צירו אסור ר"י אומר רביעית בסאתים, ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא הוא ואינו אסור אלא מדרבנן להכי בטל ע"ש, הרי משמע דציר דגים אינו אלא דרבנן משום דזיעא בעלמא הוא, ובש"ך (יו"ד סי' פ"ג סקט"ו) וגם בסי' ק"י כתב לחלק דמה דקי"ל דאינו אלא דרבנן היינו דוקא בציר שזב מאליו אבל בציר היוצא ע"י כבוש ומבושל הוי דאורייתא משום דאז יוצא עיקר הטעם ואינו זיעא, ובאשר שחילוקו של הש"ך הוא לכאורה בלא שום מקור מן הש"ס להכי מצאו האחרונים מקום לחלוק עליו, ומה שהביא הש"ך ראיה מדברי מהרא"י, כבר הוכיח בתשובת נו"ב מהדו"ק (חיו"ד סי' כ"ו) שמהרא"י לא קאמר כ"א בציר שנכבש ע"י מכבש דוקא ולא בכבוש מעל"ע ע"ש, וגם בציר היוצא ע"י בישול חלק עליו הנו"ב לומר שאין זה איסור דאורייתא, ואנכי בעניי מצאתי ת"ל מקורים מפורשים מהש"ס לדין הש"ך הן בבישול והן בכבוש, לכן מקודם אביא המקורים ואח"כ נראה לדחות ראיות החולקים עליו: דהנה באמת הקשו המפורשים על הא דמשני הגמ' בחולין הנ"ל דציר זיעא בעלמא, דהרי שם (דף ק"כ) יליף הגמרא דבטבל וחדש משקין היוצא מהן הוי כמותן במה הצד מחמץ ונבילה, ואף ציר שרצים הוי ילפינן מהנך דהוי דאורייתא אי לאו דאיצטריך קרא לאסור במשהו כמ"ש שם, וא"כ אמאי לא נילף גם ציר דגים טמאים מחמץ ונבילה דצירן יהא אסור מדאורייתא, וע"ז ליכא למפרך מידי, ובכדי ליישב הקושיא זאת נראה, דהנה החכ"צ ז"ל (סי' כ') הקשה על סוגיא זאת דחולין שמביאה כל הברייתות דבכל האיסורין הללו משקין היוצא מהן כמותן מסוגיא דפסחים (דכ"ד) דהביא שם הברייתא דאין סופגין משום ערלה אלא על היוצא מזיתין וענבים בלבד, ואילו מתותים ורמונים לא, וא"ר זירא הטעם משום דמשקין היוצא אינה כ"א זיעא בעלמא, ומחמת קושיא זאת הכריחו לומר דבפסחים מיירי דוקא במשקה הזב מאליו וכמו דמשמע לשון היוצא מזתים וענבים דנקיט בברייתא, היינו שיוצא מאליו, ולהכי הוי רק זיעא בעלמא, אבל בברייתא דטבל וחדש פרש"י שם דמיירי בשכר שנעשה משעורים, ושכר נעשה ע"י בישול משו"ה גם המשקה שיוצא מהם כמותם, דע"י בישול יוצא עיקר הטעם, ותיתי לי שגם אנכי כוונתי בעז"ה לחילוק זה, אכן אח"כ מצאתי כן במפרשים, וכיון דסוגיא דחולין מיירי דוקא ע"י בישול, ובחמץ כגון שהמחוהו והוי האיסור בעין, ולכן אני אומר דודאי באמת יליף ציר דגים במה הצד מחמץ ודאינך, וציר היוצא ע"י בישול איה"נ דהוי דאורייתא משום דילפי' במה הצד מחמץ וטבל, והא דמשני הגמרא דצ"ט דציר זיעא בעלמא הוא, מיירי בציר הזב מאליו, שזה לא נוכל למילף מטבל, דהא גם בטבל כשיוצא מאליו אינו אלא זיעא, ולפ"ז הרי מקור מסוגיא מפורשת דע"י בישול הוי איסור דאורייתא משום שזה נוכל למילף ממה הצד מטבל וחמץ וזה ראיה ברורה בעזר השם: ומעתה נביא ראיות ברורות שגם בציר שיוצא על ידי כבישה נמי הוי דאורייתא, דבמס' ע"ז (ד"מ ע"א) גבי טרית טרופה רב הונא אמר עד שתהא ראש ושדרה ניכר, ור"נ אמר ראש או שדרה, ואר"י משמי' דעולא מחלוקת לטבל בצירן אבל בגופן ד"ה אסור עד שיהא ראש ושדרה, וכן גבי ההיא ארבא דצחנתא דאתי לסיכרא שרה רב הונא ב"ח ואר"י מדיפתא לדידי אמר לי כי שרה ר"ה ב"ח בצירן אבל בגופן לא ע"ש, ובתוס' שס כתבו וז"ל וא"ת הא צירן נמי דאורייתא כדאמרינן הטמאים לרבות צירן ע"ש, והנה דברי התוס' הללו סותרים מ"ש בעצמן (חולין דקי"ב ודצ"ט) דציר דגים אינו אלא דרבנן, והך דרשה דהטמאים דרשה גמורה היא לגבי שרצים ובהמה טמאה חוץ מלגבי דגים, ובהדיא קאמר הגמרא שם דשאני ציר דזיעא בעלמא, ולקושיא הגדולה הזאת נתעוררו רבים, ולדברי הש"ך אין כאן קושיא, דהא דמשני בחולין דציר הוי זיעא בעלמא כבר הוכחנו דמיירי בציר שזב מאליו ומשו"ה אין זה כ"א זיעא, אבל בסוגיא דע"ז דמיירי להדיא בציר שיוצא ע"י כבישה דהא בציר טרופה מיירי ועומד כך ימים רבים עד שנטרף, וכן גבי ההוא ארבא דצחנתא שהביאו לסברא שעמד כך ימים רבים עד שהביאו אותו לסברא וכיון דהוי ע"י כבוש משו"ה הוי צירן מדאורייתא, לכך שפיר מקשו התוס' מאי אולמא דגופן מצירן כיון דהכא דמיירי ע"י כבוש משו"ה הוי צירן מדאורייתא, ועיין בפמ"ג (סי' פ"ג) בשפ"ד סקכ"א מ"ש בזה, וא"כ הרי מדברי תוס' אלו יהי' סיוע להש"ך דגם בכבוש הוי דאורייתא: אמנם אחרי העיון קשה לכאורה מאוד על הש"ך דסוגיא מפורשת דלא כוותי', דהא בחולין דצ"ט מביא המשנה (תרומות פ"י) דג טמא צירו אסור, וע"ז משני שאני ציר דזיעא בעלמא, והא ההיא משנה מיירי להדיא בכבוש דהא ברישא דמתני' קתני בהדיא דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק משקל עשרה זוז ביהודה כו' דג טמא צירו אסור ר"י אומר רביעית בסאתים, וכל המשנה לא מיירי כ"א על הציר ורישא וסיפא חד בבא הוא וכמ"ש שם הר"ב ותוי"ט, וא"כ הרי להדיא דגם בציר היוצא ע"י כבוש משני הש"ס דאינו כ"א זיעא בעלמא ואינו אסור אלא דרבנן, ואחרי החיפוש מצאתי במנחת יעקב שמחמת קושיא זאת השיג על הש"ך ומסיק להלכה דגם על ידי כבישה אינו כ"א זיעא בעלמא ואין בו אלא איסור דרבנן, ובודאי אשר לכאורה קושיא אלמתא היא, ואין לומר דנמלח יחד קורא המשנה כבוש ולא מיירי כאן כשנכבש מעל"ע דהא כל האחרונים כתבו דאין להוציא לשון כבוש ממשמעותו ולומר דאינו כ"א נמלח, והנו"ב בתשובה הנ"ל הכריח זה מדברי הירושלמי שנביא לקמן: אמנם גם מזה אין סתירה להש"ך, דהנה רבים מקשים על שיטת הראב"ד והרב ותוי"ט ז"ל שמפרשים משנה הנ"ל דתרומות דהכל חד בבא הוא וכל המשנה לא איירי כ"א בביטול ציר בציר, והדין דמתני' נמשך מהתחלת