זקן אהרן חלק א עד

היתר הוא ובכה"ג דנתבטל בשעת היתר לא מיקרי מבטל איסור, אלא דשוב חזר עזה וכתב דאפ"ה אסור לעשות כך לכתחלה ואף בחמץ קודם הפסח לערב לכתחלה אסור זהו תכן דבריו ע"ש, לא ביאר לנו אפוא חזרה זו מה טיבה וטעמה, בצידוד ההיתר הרי טעמא רבה איכא דקודם שחל האיסור אין בו משום מבטל איסור, אבל על החזרה לא כתב שום טעם אלא שנסתייע מחמץ קודם הפסח דאסור לערב לכתחלה אע"ג דלא חל האיסור עדיין, ואכן אי משום הא דמי לההוא דמביא נורא לקיני' ויש להשיב ע"ז ערבך ערבא צריך, דכי פשיטא הדבר כ"כ גם בחמץ גופא, הא שפתי הט"ז ברור מללו בשני מקומות להיפך, באו"ח (סי' תרכ"ו) הביא בשם המרדכי ואגודה ללמוד לתערובת לח בלח קודם הפסח שמותר לכתחלה להוסיף עליו ולבטלו ואין בזה משום מבטל איסור כיון דלא חל עליו שם איסור עדיין, וכיו"ב כתב נמי בסי' תמ"ה סק"ה ע"ש, וגם הב"ח (או"ח סי' תנ"ז) הביא נמי בשם ראבי"ה דאין בזה משום מבטל איסור דאכתי לא חל הפסח, ועיין בח"א כלל קכ"ה שכתב דבשעת הדחק מותר להוסיף חטים לבטל את החטים המחומצות בששים כיון דלפני הפסח עדיין מותר הוא, הרי דכל הנהו עמודי ההוראה סוברים דגם לענין חמץ רשאי לבטל לכתחלה קודם שחל האיסור, ואף שהח"א לא התיר כ"א בשעת הדחק י"ל דהיינו דוקא חטים בחטים אבל בשארי דברים וכגון בלח בלח דמיירי הט"ז גם הוא יודה דמותר לכתחלה אפי' שלא בשעת הדחק וכטעם שיבואר בדברנו, וא"כ מה פשיטא אפוא להפמ"ג דבחמץ אסור לעשות כן, ואף אי נימא דנראה לו עיקר דעות האוסרים בחמץ אכתי יקשה עליו, חדא דסתים לומר דבחמץ אסור כאילו אין מי שחולק בזה, ועכ"פ היה לו להזכיר דבמחלוקת שנויה ורבו המתירין על האוסרים, ועוד דלענ"ד אין כאן דעת אוסרין כלל דאפשר להשוות דבריהם דלא פליגי אלא מר אמר חדא ומר חדא, דעיקר האוסר בזה הוא הרשב"א בתשובה הביאו המג"א (סי' תמ"ז סקמ"ה) דהשיב להשואל ששאלו על חטים חמוצים שנתערבו ברוב מהו להוסיף עליהם קודם פסח כיון שעדיין לא הגיע זמן האיסור, והשיב דאסור להוסיף עד ששים כדי לאוכלם בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה, הרי דסובר שאפי' קודם זמן איסור אסור לבטל: ואולי בזה יש להצדיק דברי הפמ"ג דסתים לאסור ולא הזכיר דעת המתירים משום דחשיב אותם לאינם כדאים להכריע נגד דעת הרשב"א, וכמו שבאמת מתשובת הרשב"א הזאת השיגו האחרונים על הט"ז וסייעתו שהתירו, אכן באמת י"ל דאותן הפוסקים שהביאו הב"ח והט"ז להיתר, לא פליגי כלל עם הרשב"א, משום דמסתבר לומר דעיקר דין זה אי רשאי לבטל קודם חלות האיסור תלוי במה שחקרו הראשונים אי היתר בטל בהיתר, דאי היתר אינו בטל בהיתר אינו בגדר ביטול עד שעת חלות האיסור והדר איכא משום מבטל איסור לכתחלה, דמה בכך שנתבטל בשעה שהוא היתר כיון שאינו מתבטל עד חלות האיסור משא"כ אי נימא דהיתר בטל בהיתר דהשתא י"ל שמתבטל מיד בהיותו היתר עדיין, ואינו מבטל איסור אלא היתר, וזה נכון מאד בסברא, והנה הש"ך (יו"ד סי' צ"ט סקכ"ב) ובפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות כתבו דהיתר בהיתר בטל באינו מינו ואינו בטל במינו, ולפ"ז אין כאן שום מחלוקת דבתשובת הרשב"א דמיירי בחטים בחטים דהוי מין במינו שאינו מתבטל קודם הפסח בהיותו היתר ולכן איכא בזה שפיר משום מבטל איסור לכתחלה כיון שלא נתבטל עד שעת חלות האיסור, ושפיר כתב דאסור לבטל לכתחלה, ובכה"ג גם הט"ז וסייעתו יודו ודאי דאסור, דבאמת מה שייך להתיר משום שנתבטל בשעת היתר כיון דאז לא נתבטל כלל ואימתי יבוא לידי ביטול בשעה שהוא כבר אסור, ודאי דאסור לבטלו כדין אין מבטלין איסור לכתחלה, ומ"ש הט"ז דרשאי לבטל, בלח בלח מיירי ודאי במין באינו מינו דומיא דענפי הסוכה דיליף מינה, והתם הסכך הכשר והאילן הם מינים נבדלים בשמם דזה שם אילן עליו, ושפיר מתבטל קודם יו"ט דמין באינו מינו מתבטל היתר בהיתר ולכן רשאי לבטל לכתחלה כיון שמבטלו בהיותו היתר עדיין, ובכה"ג גם הרשב"א יודה דמותר, והוא הדבר אשר אמרתי שאין בזה שום מחלוקת אלא מר אמר במין במינו ובכה"ג כו"ט סוברים דאסור, ומר במין באינו מינו דרשאי לכו"ע, ולפ"ז בנידון דבשר שלא נמלח דהתערובות הוי מין באינו מינו, דם עם בשר, רשאי לבטל לכתחלה לכו"ע ודלא כהפמ"ג שאוסר: ואמנם אפי' למי שירצה להתעקש בסברא ובפשרה הזאת שעשיתי בין הפוסקים הללו, ולומר דבאמת הרשב"א הוא שאוסר בחמץ בכל אופן ואפי' מין בשאינו מינו נמי, ורק עובדא הכי הוי שנשאל על חטים בחטים, מין במינו, ואיה"נ אילו נשאל על מין באינו מינו היה אוסר נמי, אפ"ה לא יועיל ארוכה להפמ"ג דאכתי אין לעשות מזה יוכיח לבשר שלא נמלח, דהרבה איכא לחלק ביניהם חדא דחמץ איסור דאורייתא והכא בדם שבישלו אינו אלא דרבנן, ועוד דבטעמו של הרשב"א כבר כתבו האחרונים משום דחמץ שמו עליו ולא מיקרי היתירא אפי' קודם פסח וגם כיון דקי"ל דבמצה בעינן שימור כדכתיב ושמרתם את המצות א"כ הרי הוא מוזהר שלא לבטל חמץ במצה שאוכל בפסח עיין בדבריהם, ולא שייך זה כ"א דוקא בחמץ משא"כ בבשר שלא נמלח דלא שייך הני טעמי פשוט דשרי לכו"ע לבטל בס' ולבשלם, ובאמת כבר הורה זקן אחד מהגדולים בדורות שלפנינו בשומן אווז ששהה ג' ימים בלא מליחה לערב לכתחלה בשומן אחר שנמלח כדינו מטעם זה גופא דכיון דעכשיו עדיין היתר הוא דהוי דם האברים שלא פירש אין זה בכלל מבטל איסור לכתחלה, הובא בתשובת רעק"א (סי' ל"ח) ואין לחלק ולומר דלא דמי זה להט"ז גבי חמץ דלא התיר כ"א להוסיף על התערובות שכבר נתערב קצת מעצמו, משא"כ לערב לכתחלה גם הט"ז יודה דאסור, דהא גם הכא בנ"ד אינו כ"א להוסיף כיון דהדם כבר מעורב בבשר שבתוך החתיכה וכמ"ש רעק"א ע"ש: והנה בתשובת רעק"א שם המציא היתר אחר לשומן שלא נמלח לערבו לכתחלה משום דבהפס"מ יש לסמוך ע"ד הרשב"א שפסק כן המחבר (יו"ד סי' צ"ט) דבאיסור דרבנן מותר להוסיף ולבטל ואף היכי דיש לו עיקר מה"ת וה"נ שאינו אלא איסור דרבנן דדם שבשלו הוי רק דרבנן שרי להוסיף ע"ש, וגם על סגנון דבריו תמה אני שנראה כאילו הפרצה דחוקה כ"כ שנצרך לטרוח וליכנס בה וכאילו הרשב"א הוי יחידאה בזה, בעוד שהוראה הזאת פשוטה ומקובלה מגדולי ראשונים ואחרונים, דהב"י (או"ח סי' תנ"ז) הביא בשם הרמב"ם דלהוסיף בכדי לבטל איסור דרבנן שפיר דמי, וכן מסיק הפר"ח (יו"ד סי' צ"ט) גבי דם שבשלו גופא, וגם בתשובת הרדב"ז כתב דכל דבר שאיסורו מדרבנן רשאי לבטלו לכתחלה, ועיין בשד"ח אות א' כלל י"ד בשם תשובת הספרדים שהעידו בבשר שלא נמלח שנפל לקדירה שאין בה ששים שיוכל להרבות עד ששים ושכן נהגו כל מורי הוראה ע"ש, וכיון שסובר בעצמו דדם שלא נמלח מיקרי נמי רק מוסיף על התערובות א"כ לא הרשב"א יחידאה בזה אלא הוראה מקובלה מאת גדולי ראשונים ואחרונים, הרמב"ם, הרשב"א, הפר"ח הרדב"ז ועוד, וגדולה מזה אני אומר דאפי' אם באמת לא הי' הרשב"א אלא יחיד בדין זה דאיסור דרבנן, נמי לא הי'