זקן אהרן חלק א עא

בנוגע לשאלה השני' שבצבצה במקום הסרכא, הנה גם בבצבוץ סמוך למקום הפרכא ולא על מקום הסרכא גופא מבואר בב"ח (יו"ד סי' ל"ז) דאין תולין להקל במשמוש ידא דטבחא והובא בתבו"ש ובשמ"ח (סימן ל"ו סקי"א) ובטעם הדבר נחלקו האחרונים, יש מהם שכתבו משום דקשה לבדוק במצב כזה גם במקום הסרכא ולכן משום חסרון בדיקה הוא דנטרפה, וטעם זה חלוש הוא נראה יותר שחסרון הבדיקה אינו מעכב בדיעבד אפילו בכה"ג דיש סרכא לפנינו, דכיון דלאחר שחיטה בחזקת היתר עומדת ואין לאסרה מספק, דאין לומר דהיינו דוקא בספק השקול אז החזקה מכרעת להיתר, אבל היכא דאיכא סרכא קרוב יותר שהנקב מן הסרכא הוא, וכל היכי דהספק אינו שקול וקרוב לאיסור יותר מלהיתר לא מכשרינן מספיקא, דזה אינו שודאי דמהני החזקת היתר להתיר אפי' במקום שהדבר נוטה לאיסור יותר מלהיתר, וראיה מתוס' (חולין ד"מ) בד"ה סכין איתרעאי וכו' אף דיש כאן ספק ספיקא ספק בעצם פגם ואת"ל בעור נפגם שמא שחט שלא במקום הפגימה, ואף שקרוב הדבר להיתירא מ"מ החזקת איסור מהפך אותה להכריע שאפי' בכה"ג אסור, הרי להדיא שחזקת איסור מכריע אפי' במקום שנוטה יותר להיתר, ומינה דהוה"ד לחזקת היתר שמועלת להכריע אפי' במקום שנוטה יותר לאיסור, וממילא דבצבץ סמוך למקום הסרכא אין לאסור משום חסרון בדיקה, דבודאי ע"י חזקת היתר הוה לן לתלות הבצבוץ בחזק הנפיחה ובמשמוש יד הטבחא אף דקרוב יותר לתלות בסרכא מ"מ אפי' בכה"ג סמכינן על החזקה להכשיר, ודוקא במקום הסרכא גופא כשמבצבץ אין תולין כיון דודאי ניקב מחיים, אבל בסמוך דאינו אלא ספק נוטה יותר להכשיר וחסרון הבדיקה אינו מעכב, אלא דאכתי אין להכשיר דנהי דטעם דחסרון הבדיקה אין מספיק וכמ"ש, מ"מ אכתי יש להטריף בבצבץ סמוך למקום הסרכא וכמ"ש הפמ"ג (סי' לו) דטעם הב"ח הוי משום תר"ל, והלבו"ש ביאר זה יותר בתשובה שבסוף ספרו דניקב במקום דאיכא לתלות במשמוש יד דטבטא הוי ריעותא כל דהוא וע"כ בהצטרף ריעותא גדולה דסרכא שלא כסדרן הוי תר"ל שבאמת גם על הטעם הזה יש לפקפק הרבה דהא לא דמי ריעותא זאת לשארי ריעותות דאף דכשירה מ"מ מידי ריעותא דמחיים לא נפקא וכיון דהריעותא מחיים נעשה משו"ה דיינינן ביה להטריף מטעם תר"ל, אבל בהך דמשמוש ידא דטבחא דכיון דתלינן דנעשה לאחר שחיטה א"כ ממילא אין שם ריעותא ע"ז כלל אף לצרפו לשאר ריעותא, וכמו שפקפק ע"ז בשו"ת עין יצחק, אבל מ"מ למעשה פסק גם הוא שאין לזוז מדברי הב"ח שאוסר במבצבץ סמוך לסרכא לפי דשאני ריעותא דסרכא דהוי ריעותא גדולה דגם בצירוף ריעותא אליה מטרפינן, ותליה במשמוש יד נחשבת עכ"פ לריעותא כל דהו ע"ש, הרי שאפי' בצבץ בסמוך לסרכא כבר הורו זקני ההוראה שחין לתלות במשמוש יד דטבחא, כ"ש בנ"ד שבצבץ במקום הסרכא ממש וכמ"ש כ"ת שבודאי אין לתלות בשום אופן הבצבוץ במשמוש יד, ולא נעלם ממני כי אפשר לפתוח שערי היתר בבצבוץ סמוך למקום הסרכא וכאשר כבר הורו גדולי ההוראה ה"ה המו"צ הזקן בווילנא זה מאה שנה מלפנים ואחריו הגאון ר' אבלי מווילנא זצוק"ל שהתירו ברחוק קצת אפי' מעט ממקום הסרכא, הובא דבריהם בשו"ת מנחה בלולה, אבל במקום הסרכא ממש כנ"ד לא שמענו להתיר, ובשגם שיש בזה עוד קמט ובהצטרף כל אלו הריעותות יפה עשה כ"ת שהטריף ולא פנה אל רהבים לשמוע דברי המערערים שרצו להתיר אשר באמת ראוים המקילים הללו לנזיפה גדולה, ואמנם כן גבר בגוברין אשר כחו יפה, בבוא שאלה כזאת לידו ומצדד לגבב קולות היה אפשר לתרץ דבריו במקצת אבל אם כזאת יעשו פרחי כהונה תלמידים שלא שמשו כל צורכן, ראוים הם לנזיפה, תמה אני אם יש בעיר קטנה כזאת גאונים כאלו שכחם יהיה יפה להכריע נגד כל דברי הפוסקים האחרונים שהבאתי בזה, אילו לא נמצא מקילים כאלו בעירו הייתי מאריך יותר להראות גם צדדי ההיתר שאפשר לצדד, אבל במצב כזה לא מצאתי טוב אלא הקיצור שמא מתוך דברי ילמדון להקל יותר, וחלילה לו להיות נותן יד כו' ולהיות כמסייע ומחזיק ידי בעלי מחלוקת החולקים על רבם: ובאין עוד ידידו המברכו בגמח"ט אהרן וואלקין סימן לח ב"ה כ"ט מג"א תרפ"ו פינסק ונשלח לכל עדת יאנוב ולגר הגר בתוכם ובראשם הרבנים שליט"א הנה הרב המו"צ שלכם בא לפני והתאונן מרה על רוב הצער ועגמ"נ שיש לו מהעובדא שקרה, קצב בא לפניו בשאלה על פרה שנשמט הבוקא מעצם השוק, באופן שכל הבוכנא יצא מחורו לגמרי וגם הבשר שסביב העצם וגם בכל הרגל היה נפוח מאד ונתקרע ונתמסמס, והטריף הבהמה, הקצב הלך אח"כ לפני הרב השני והשיב לו כי מדינא כשירה היא, כמובן שבתשובה זאת גרם לו הרבה צער ובזיונות חירופים וגדופים מאת הקצבים וגם משארי אנשי העיר האוהבים ליזון מדמן של ת"ח, והנה אילו המחלוקת שבין הרבנים הללו היה בעצם הדין, הייתי מתון מלהוציא אפי' חצי דבר טרם אשמע טעמו של הרב המכשיר, אכן אחרי שבגוף הדין אי"א להיות בזה שום פלוגתא דרבוותא, כי הוא פשוט וידוע לכל בר בי רב שבהיות שבעצם הדין איפלגו בזה המחבר והרמ"א (יו"ד סי' נ"ה), לשיטת המחבר כשר אפילו כשאין עור ובשר חופין את רובו, ולרמ"א בעינן עו"ב חופין את רובו דוקא, ואף שהש"ך פקפק על הרמ"א, אכן הלבו"ש ופמ"ג כתבו כיון דהוה ספיקא דדינא פסקי' להחמיר דבעי' דוקא עו"ב חופין, וכ"ש בנ"ד דגרע טפי, דמחבר ורמ"א פליגו רק במקום שהבוכנא ניזו בתוך האסיתא ולא יצא חוץ לאסיתא, אבל לפי דברי הרב המטריף יצא כל הבוכנא מחורו לגמרי, הרי מצורף לזה דעת הלבו"ש דבכה"ג לא חשוב תו כנשמט כ"א כנשבר דגרע טפי, ובכן מה מקום סכסוך בזה בגוף הדין אחרי שהדין מפורש, והכי מורים כל מורי הוראה להצריך בזה חפוי עו"ב, ואחרי שמן הדין כ"מ דצריכין לחפוי בשר בעי' שהבשר יהיה בריא ואם נתמסמס דינו כחסר, ולכן רק בזה אפשר הי' להמצא סכסוך בין הרבנים, שזה הכיר הבשר לנתמסמס, וזה השני הכירה לבשר יפה, ובזה אמנם קשה הבחינה מאד ותלוי הרבה בראיית עיני הדיין או בבדיקת רופא, וכלל כללו הפוסקים בזה דכיון שאין אנו בקיאים להבחין יפה, אם הגיע הבשר לקלקול שרופא גוררו. לכן כל שנשתנה מראה הבשר לגריעותא דנראה כבלוי ומקולקל הוי כנתמסמס, ולכן אם בון הרבנים גופא נפל חלוקי דעות אפשר אנכי עוד להבין זאת, דמר חשיב לה לבשר מקולקל, ומר חשיב לה לבשר שלם ויפה, אבל מה שהוציאו השאלה לרה"ר, איני מבין כלל כי מה מקום יש בזה לתפוס לרב זה או זה אחרי שהדבר תלוי בבחינה ובראיית עיני הדיין והדבר היה קשה להבחין גם בדורות הקודמים, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות ותפסי' לדינא שכ"מ שנלקה הבשר דינו כנתמסמס, וכשם שאי"א לבוא בטרוניא על הרב