זקן אהרן חלק א סח

טריפה ע"ש, והלבו"ש (סי' ל"ט אות ר"ו) כתב בשם הפרי תואר דאף להסוברים דטעם סרכא הוא משום דתתפרק אינו רק ספק טריפה דשמא תתפרק מהאמצע והחליט שם לדינא דכל סרכות אינם אלא ספק טריפה, א"כ אפי' כששני קצות וצדדי הסרכא בריאה נמי הוי ס"ס ספק שמא ממקום רוב הסרכא שאינה נטרפת שם ואת"ל ממקום הריעותא שמא לא ניקב עדיין וצ"ל דאין נחשב זה לס"ס משום דהוי משם אחד, דתרווייהו ספיקות אינו אלא ספק אחד שמא לא ניקב ודו"ק היטב: ואחרי שבארנו דסרכא בריאה גופא שיצאה מן הריעותא אפי' כשרוב הסרכא יוצאת ממקום הבריא לא אזלי' בתר רובא, נ"ל עוד דאפי' בסרכא לדופן ולשומן מריעותא נמי לא תלינן ברוב הסרכא דאין זה ענין כלל להך דבעה"ע דאזלי' בתר רוב הסרכא דהתם שהספק הוא אם מאונא או מאומא יצאה הסרכא דכנגד האונא אין הנקב פוסל ותלינן שהנקב בא ממקום הרוב, אבל כאן דטרפה מטעם תר"ל היכי נימא ששורשה יוצא ממקום הבריא ושם נקב הא אי נקב בשם נמי טרפה ואין צד היתר אלא דתלינן שהפשטת ליחה הוא, ובזה לא שייך רובא דאדרבה ריעותא של הבועה מעיד שמשם יצאה וכ"כ בס' עוי"ט (סי' ע"ח) להדיא דבכה"ג לא שייך לתלות בתר רובא, וגם לפי הטעמים שהביא הלבו"ש שם מוכח דבכל אופן לא אזלי' בתר רוב סרכא העומדת על ריעותא ע"ש, ולפ"ז אפי' בספק סרכא נמי לא אזלי' בתר רובא כיון דספק השני מאיזה מקום מן הריאה לא הוי ספק כלל דאין נ"מ בזה דבכ"מ בריאה טרפה, ולתלות בהפשטת ליחה אי"א ולא שייך רובא, דריעותא מעיד שאין זה הפשטת ליחה, ולזה יפה הורה כ"ת להטריף בעובדא דידי' בסרכא על צמקה במקצת אפי' כשרוב הסרכא במקום בריא, ולא אכחד כי אם הדבר בא לידי אפשר הייתי מתיר מטעם אחר, דעיקר דין דסרכא שלכ"ם שיצאה מצמקה במקצת יש כמה מתירין אפי' כשרוב סרכא על הצמוק ומשום דאין זה נחשב לריעותא כלל, וכ"ש בספק סרכא כשנסרכה לשומן, אבל רבו האוסרין על המתירין ואשרי למי שלבו לא גם בהוראה: והי' בזה שלום וברכה לשנה החדשה כנפש ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן לה כבוד הרב וכו' אבד"ק דק"ק גאווראן ע"ד השאלה בריאה שהיתה סרוכה לדופן ועברה הסרכא ע"י מיעוך רק שאח"כ כשקלף הסרכא נמצא תחתיו נגלד פורתא והסרכא היתה לבשר שבין הצלעות אם יש לדון בזה דין תרתי לריעותא כמו בכל סרכא שע"ג נגלד או לא, הנני להשיבו כי שאלה הזאת הובא בס' עמודי אור (סי' מו) ומתחלה רצה להקל מחמת שיסוד החומרא דתרתי לריעותא ניתן לצדד בהם ועיקר דלא ליפגע באיסור דאורייתא כמ"ש התב"ש, וא"כ בנ"ד דמדין התלמוד סרכא זו כשירה לגמרי אף שברור לנו שניקבה הריאה תחתיו, לכן יש להקל בזה כיון דאיסור דאורייתא לא יפגע בכל אופן, ואח"כ חזר מזה משום דאף לדין התלמוד סריך מיהא בעי' וכל היכא דלא סריך טרפה גם מדין התלמוד וא"כ אין שום קולא במה שאזלא הסרכא ע"י מיעוך דאדרבה חמיר יותר דכיון דאזלא ע"י מיעוך א"כ לא הוי זה מיקרי סריך ע"ש, ולענ"ד אינם נראים דבריו, רק מקודם עלינו לבאר הטעם דמצרכינן סריך ומקור הדין דסריך וסביך: גרסינן במס' (חולין דמ"ח) אמר ר"נ, ריאה, שניקבה ודופן סותמתו כשירה אמר רבינא והוא דסביך בבישרא מתקיף לה רב יוסף לרבינא לדידך דאמרת והוא דסביך אלמא נקובה הוא א"כ כי סביך מאי הוה והא הוי פסול שחוזר להכשירו כו', ובתוד"ה אמר כתבו וז"ל ובתשובת רב שר שלום גאון כתב דבין סביך ובין סריך כשירה ולית הלכתא כרבינא אלא כר"נ דאמר ריאה שניקבה ודופן סותמתו כשירה, ומשמע מתוך דבריו דרבינא לא בא לפרש דברי ר"נ רק סברא דנפשי' אומר. וכן נראה מדפריך עלי' דהעלתה צמחים חוששין לה ומי אמר ר"נ הכי והאמר ר"נ ריאה שניקבה ודופן סותמתו כשירה, ולא משני הא דסביך והא דלא סביך ועוד מדפריך רב יוסף לרבינא ולא לר"נ משמע דלא בעי ר"נ לא סביך ולא סריך עכ"ל, ודברי התוס' תמוהים מאוד דלפי הראיות שהביאו מוכח דר"נ לא בעי סריך נמי, דאי סריך מיהא בעי גם לר"נ, א"כ היכי הוה מצי רב יוסף לאקשויי גם לר"נ דכיון דכל כמה דלא סריך טרפה א"כ כי סריך מאי הוה הא הוה פסול שחוזר להכשירו, א"ו דלר"נ אפי' סריך לא בעינן, א"כ רב ש"ש גאון דפסק כר"נ אמאי מצריך סריך דהא רב ש"ש סביך לא בעי וסריך מיהא מצריך, וכיון דפסק כר"נ לא הו"ל להצריך גם סריך, ומצאתי קושיא זאת בס' מעד"י על הרא"ש שם סק"י וגם דעת רש"י נראה דמצריך מיהא סריך דז"ל בד"ה התם במקום רביתא דבמקום שהריאה סמוכה לדופן לא מיפרק ההיא סרכא משמע דסריך מיהא בעי', וגם הוא פוסק כר"נ ואפ"ה מצריך מיהא סריך וקשה נמי קושיא הנ"ל: ובכדי לתרץ דברי רב ש"ש ורש"י ז"ל נלע"ד לומר דודאי גם ר"נ סריך מיהא מצריך, ובסביך הוא דפליג עם רבינא, והוכחת התוס' יש לתרץ באופן זה, דראיה ראשונה שהביאו התוס' ודאי שאין מינה ראיה כ"א דלא בעי סביך, אבל סריך יוכל היות דגם ר"נ מצריך ובכ"ז לא הו"מ לשנויי הא דסריך והא דלא סריך, דהא גם שם מיירי בסריך דבהדיא אמר ריאה הסמוכה לדופן וזהו סריך כפרש"י שם, וכל עיקר הוכחתם דגם סריך לא מצריך הוא מראיה השניה, דאי תימא שגם לר"נ כל כמה דלא סריך טרפה הוא ורק אם סריך אח"כ מתכשר, הו"מ רב יוסף לאקשויי גם לדידי' דהוי פסול החוזר, ובאמת גם ראיה הזאת יש לדחות עפמ"ש הר"ן שם בהא דמכשרינן סרכא כסדרן לשיטת רש"י ז"ל שאין סרכא בלא נקב וא"כ כבר היתה טרפה ואיך תחזור להכשירה אח"כ, וכתב הר"ן ז"ל שבאמת נקב זה לא היה טרפה מעולם אף קודם שעלה הסרכא ויש נקבים שאינם ראוים להעלות סרכא מעולם והם טרפה ויש ראוים להעלות סרכא ואותן מעולם לא נטרפו אף קודם שעלה הסרכא אלא שאין אנו בקיאים בין נקב לנקב ולכך צריך להטריף כל נקב שלא עלתה עליו סרכא, ומדברי הר"ן משמע דנקב המטריף לא יקבל סתימה מעולם ואם פעם אחת קיבל סתימה הראה לנו שאינו מן הנקבים המטריפים ולכן אף אם אח"כ בלא סתימה כשר ועיין בס' דגו"מ (יו"ד סי' מ"ט) שפי' כן כוונת הר"ן והכשיר עפי"ז בשומן של אווזות פטומות שסותם את הנקב אף שיוכחשו ויוסר הסתימה כיון שפעם אחת קיבל סתימה לא איכפת לן שוב גם אם ישאר אח"כ בלא סתימה, והנה לשיטת הר"ן יש להקשות דא"כ סרכא שלא כסדרן אמאי טרפה דהא טעם דטרפה זו משום דסופה להתפרק כמ"ש רש"י שם דמ"ו, וכיון דהנקב נסרך פעם אחת הראה לנו שאינו מהנקבים המטריפים ומה בכך שתתפרק, הא אפי' לא נסתמה כלל ראוי להכשיר, אלא די"ל דהיכא דנסרכה שלא כסדרן גרע טפי מנקב בלא סרכא העשויה להסתרך, דכשתתפרק הסרכא הרחיב את הנקב