זקן אהרן חלק א סז

ומה דמיון הוא להני דינים דבעה"ע שכל הסרכא כולה אינה עומדת על שום ריעותא, ב) דעיקר דינו של בעה"ע לתלות הסרכא ברובה, פליגי עליו כמעט כל הפוסקים וגם הרא"ש ז"ל חולק עליו שאין זה דומה לשאר רובא ומיעוטא אלא שפשט המנהג להקל כדבריו, וא"כ כיון דטעמא דבעה"מ לא אתברר לן כלל ודאי שאי"א לדמות מלתא למלתא ע"ש היטב שכתב עוד טעמים לאיסור: ולכאורה יש לפקפק על שני טעמים הללו, דמ"ש דבמקום ריעותא לא אזלינן בתר רובא דסרכא משום דתלינן הקלקלה במקולקל, אפשר לדחות, דע"כ לא אמרינן לתלות יותר במקולקל כ"א במקום דשני צדדי הספק שווים וליכא רוב לצד אחד וכי מספקינן לאיזה צד יותר לתלות הקלקלה, בזה אמרי' דתלינן יותר לצד המקולקל, משא"כ אם לצד אחד יש רוב ולצד השני יש קלקול וריעותא, ודאי דיש לתלות הקלקלה לצד הרוב, דהאי סברא דתלינן במקולקל הוי כעין חזקה שמסתמא הקלקלה הוא במקום הריעותא, ועכ"פ לא עדיפא מחזקה, ורוב וחזקה הא רוב עדיף ויותר יש לתלות דהסרכא הוא ממקום הרוב: וגם מ"ש בטעם השני דעיקר דינו של בעה"ע דאמר למיזל בתר רוב הסרכא משום דאיסורא ברובה איתא לא אתברר, תמיהני למה לא אתברר דינו והא סוגיית הש"ס כוותי' אזלא, דבזבחים (דע"ד) אמר רב טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה פירשו ארבעים למקום אחד אינם אוסרות ששים למקום אחד אוסרות דאמרי' איסורא ברובה איתא, הרי להדיא בש"ס דאמרי' איסורא ברובה איתא, הן אמנם דבסוגיא שם איתא להיפך אר"א חביות של תרומה שנתערבה במאה וחמשים ונפתחו מאה מהן נוטל כדי דמועה ושותה ושאר אסורין עד שיפתח ולא אמרי' איסורא ברובה איתא, וכתב בשמ"ק שם דרב ור"א פליגו בזה אם אמרי' איסורא ברובה איתא ור"א סובר דלא אמרי' הכי, אבל אכתי הא קי"ל כרב באיסורי ורב הא סובר דאזלי' בתר רובא וכבפה"ע, וצדקו בזה דברי המחבר בסי' ל"ט שפוסק כבעה"ע ותמהו עליו כולם בזה למה בחר לפסוק כוותי' אחרי שהרבה פוסקים חולקים על בעה"ע, ולפמ"ש היינו טעמו משום דסוגיית הש"ס קיימא הכי לדידן דקי"ל כרב באיסורי, ולפ"ז בנ"ד נמי אם רוב הסרכא עומדת על מקום בריא ורק מיעוטא על הריעותא דיש לילך בתר רוב ולומר דשם הוי מקום הסרכא ולא על הריעותא ואין זה תרתי לריעותא כן היה נראה לכאורה: אבל באמת נ"ל להיפך, דבנ"ד אפי' לבעה"ע טריפה וגם הוא מודה דלא אמרי' בזה דאיסורא ברובה איתא, דלמה שבארתי דהסוגיא דזבחים קיימא כוותי' דבעה"ע, א"כ יקשה טובא על הרא"ש וסייעתו שחולקים על בעה"ע, ונ"ל ליישב דהרא"ש לשיטתו אין מוכח כלל מש"ס הזה כוותי' דבעה"ע דהמעיין בדברי הראשונים יראה ששום אחד לא פי' כפי' השמ"ק דרב ור"א פליגי, וראיה מוכרחת מדברי הרמב"ם שפוסק כתרווייהו, דבפ"ז מהלכות עבו"ז פוסק כרב דאמרי' דאיסורא ברובה איתא, ובפט"ו מהלכות תרומות לגבי חביות של תרומה פוסק כר"א דלא אמרי' איסורא ברובה ועיין בהשגות הראב"ד בהלכות עבו"ז שם, וכבר נתעוררו כל מפרשי הרמב"ם על הסתירה הזאת שבדבריו, ובלח"מ שם כתב דרב ור"א לא פליגי אלא החילוק שביניהם הוא דבההיא דרב פרש"י ארבעים למקום אחר ונתערבו בתערובות שניה דהוי תרי ספיקא ולכן כשפירשו אמרי' איסורא ברובא איתא אבל פירשו ששים הוי כפירשו כולן ואין שם תערובות על תערובות השניה וא"כ כשנפל עוד ספק הך סברא דאמרי' איסורא ברובה אמרי' דברובה הוא ע"ש, אכן הפר"ח (יו"ד סי' ק"ז) כתב ליישב הסתירה שבין שני פסקי הרמב"ם באופן זה דכשפירש למקום אחר אמרי' כל דפריש מרובא פרוש ורוב היתר ונשאר האיסור במקומו אבל בעומדין בקביעות לא אמרי' איסורא ברובה, ולפ"ז י"ל דבעה"פ עם הרא"ש יחלקו נמי בזה, הבעה"ע סובר טעם חילוק שבין רב לר"א כהלח"מ דדוקא במקום דאיכא תרי ספיקי אמרי' איסורא ברובה איתא, והנהו דינים שכתב בעה"ע לומר דסרכא ברובה איתא: כולם מיירי כשמצד אחד נסרכה לדופן או לשומן וצד שני באונא ובאומה, והרוב באונא, וא"כ הסרכא גופה אינו אלא ספק וכמ"ש הפוסקים דכשצד אחד הוא לדופן או לשומן אינו אלא ספק דשמא מן הדופן הוא, ובכה"ג דבעה"ע שבאותו צד שבריאה נמי יש ספק מאיזה מקום יצאה דשמא מן האונא ששם אין הסרכא מטרפת, וא"כ איכא ס"ס שמא לא מן הריאה כלל ואת"ל מן הריאה שמא מאונא ובכה"ג דאיכא ס"ס שפיר פסק הבעה"ע למיזל בתר רוב הסרכא לומר דהסרכא יצאה ממקום זה שרוב הסרכא שם, אכן הרא"ש לשיטתו דמחלק כהפר"ח דמצד פרוש הוא דמתירין התם בעבו"ז וכמ"ש בחולין פ' ג"ה בשם השאלתות לחלק בין נפרש קודם שנודע האיסור לאחר שנודע, דקודם שנודע אמרי' דאיסורא ברובא ע"ש דעיקר הטעם הכל מצד פרוש, אבל בקבוע במקומו לא שייך זה, ולכן בסרכא שהיא קבוע לא שייך כלל לומר איסורא ברובא איתא ומשו"ה חולק על בעה"ע דלשי' אין מוכח כלל מסוגיא דזבחים לתלות האיסור ברובא בדבר הקבוע במקומו, ואחרי שזכינו לזה דיסוד בעה"ע הוא מסוגיא דזבחים ושדוקא במקום דאיכא ס"ם בלא"ה אמרי' לתלות ברובא א"כ לא שייך זה כ"א בסרכא שצד אחד שלה נסרכה לא בריאה אלא לדופן או לשומן, דהסרכא גופה אינה אלא ספק שמא מן הדופן, ובהצטרף לזה הספק גם על אותו צד שבריאה אם יצאה ממקום המטריף או לא, בזה מועיל לתלות ברוב הסרכא אם הרוב אינו במקום המטריף ועיין ביו"ד (סי' לט) בכל הנהו דינים שזכר המחבר בשם בעה"ע, לא זכר כ"א בכה"ג שצד אחד נסרך לדופן, אבל בנ"ד בסרכא תלויה אי מינה ובה שיוצאת מריעותא כגון בועה וכדומה, דהסרכא ודאי מן הריאה אלא שהספק הוא שמא ממקום הבריא שבריאה, בזה לא מהני לתלות בתר רובא אפי' לבעה"ע כיון שאין בזה אלא ספק אחד ובספק אחד לא אמרי' למיזל בתר רובא וכדברי ר"א שבש"ס דזבחים וגם רב מודה לזה דלא פליגי וכמ"ש, ויצא לנו אפוא לדינא דבספיקו של כ"ת בסרכא תלויה על בועה דהוי תרתי לריעותא אפי' כשרוב הסרכא חוץ לבועה, וגם בסרכא דמינה ובה על ריעותא דינא הכי דכיון שודאי הסרכא מן הריאה ואין בזה אלא. ספק אחד מאיזה מקום מן הריאה יצאה אם מן הריעותא או ממקום הבריא ובספק אחד לא אזלינן בתר רוב הסרכא ודלא כמ"ש בתשובת מהר"מ מרוטענבורג החדשות להתיר גם בסרכא מינה ובה על ריעותא כשרוב הסרכא יוצאת ממקום הבריא אכן אם צד השני של הסרכא סרוכה לדופן או לשומן כמו עובדא דכ"ת, בזה יש לסמוך ולומר דהסרכא יצאה מהרוב כיון דאיכא ס"ס וכמו שבארתי: אלא דאכתי יקשה דהא התבו"ש (ס"ס ל"ט) הביא בשם הרשב"א דלהסוברים אין סרכא בלא נקב יש להסתפק בכל סרכא המטרפת דלמא לא אינקב רק קרום העליון, וכן מבואר ביו"ד (סי' פ"א סעיף ב') בשם התוס' והרא"ש (חולין די"א) לגבי גבינות דהוי ס"ס, ספק שמא לא הוי כלל בשם טריפה אף מהיום ואת"ל דנטרף אכתי איכא לספוקי דלמא לא נטרף עד היום, וגם בפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט כתב דלהסוברים אין סרכא בלא נקב הוי ספק טריפה שמא ניקב רק עור העליון, רק למאן דס"ל דסרכא טריפה הוי משום דסופו להתפרק הוי ודאי