זקן אהרן חלק א סו

שוה, אבל כשצריך לטרוח על ההיתר יותר לא מהני, דומיא דנשים אע"ג דנאמנות באיסורין דבכ"מ שהאמינה תורה לע"א אין חילוק בין איש לאשה, אפ"ה בלא סכין בדוק אינן נאמנות על הסכין משום דנשים עצלניות הן וכמ"ש ביש"ש וגם ביו"ד (סי' קכ"ז), ה"נ באיש כזה שאינו מצוין ביראה אין לו נאמנות בדבר שיש לו טרחא, ולפ"ז כיון שהוכחנו דהנהו תלתא עמודי ההוראה בחדא שיטתא קיימי דשוחט א"נ כ"א כשהוא מצוין ביראה שכם אחד יותר על סתם רוב בנ"א, א"כ האברך הלזה שנתפס ע"י עדים בעוון חלול שבת ונהי דלא נעשה עי"ז כנכרי להיות נפסל מטעם שאינו בר זביחה כיון שלא עשה בפרהסיא, אבל עכ"פ מכלל יר"ש מופלג ודאי שיצא ואין לו תו נאמנות על השחזת הסכין וכמ"ש, ואין לדחות ולומר שדוקא ברגיל לעשות כן כמה פעמים הוא דיוצא מחזקת כשרותו אבל בנ"ד שלא נתפס כ"א פעם אחד לא איבד עי"ז חזקת כשרותו דאימור באקראי בעלמא עביד הכי, וברמב"ם יש הכרח לחלק כן, דאלת"ה יקשה דברי הרמב"ם אהדדי באותה הלכה גופא, דבתחלה כתב דגם מומר לדבר אחד משארי עבירות אינו רשאי לשחוט בלא בדיקת סכין, ומיד אח"כ כתב דאפי' פסול לעדות בעבירה אחת א"צ לבדוק לו סכין וכל מפרשי הרמב"ם הרגישו בסתירה זאת וכולם כאחד כתבו לתרץ דדוקא במומר, היינו כשהוא רגיל בכך הוא דהצריך בדיקת סכין משא"כ במי שעשה באקראי בעלמא אע"ג דלעדות נפסל גם בעושה באקראי אבל חזקת כשרות לא הפסיד וא"צ בדיקת סכין ע"ש, ובכן י"ל שגם הר"ח והרא"ם סוברים נמי כן, ולפ"ז בנ"ד שלא ראוהו עדים עובר העבירה כ"א פעם אחד, לא איבד חז"כ: אמנם באמת נ"ל דמ"ש הרמב"ם דבפעם אחד לא נפסל היינו דוקא בשארי עבירות שבתורה, מה שא"כ בעון דחלול שבת החמורה הפסיד חז"כ מיד וכמו שחלוק דין דחלול שבת משארי עבירות במקום שעשה עבירה דאורייתא ובפרהסיא ולענין שיהא נחשב לאינו בר זביחה, דבשארי עבירות לא נעשה מומר כ"א כשעשה כן כמה פעמים, אבל בחלול שבת בפרהסיא אפי' בפ"א נעשה מומר כמבואר להדיא ברמב"ם ויו"ד (סי' ב'), ה"נ לענין פסול נאמנות נחלק כן שדוקא בשאר עבירות הוא דאינו נפסל בפעם אחד אבל אם עשה עבירה כזו דיש בה אביזרי' דחלול שבת איבד חזקת כשרותו היתירה אפי' בפ"א מפני שיצא מרוב ישראל שנזהרים מחלול שבת בזהירות יתירה ואינו נאמן תו בדבר שיש בו טרחא, וגדולה מזו נראה דאע"ג שיש עוד תי' אחר למה שוחט נאמן באתחזק איסורא, והוא משום דבידו לתקן כמבואר בש"ס רפ"ק דגיטין] וביבמות ובתוס' שם, נמי י"ל דהיינו כשהסכין הי' בדוק ואנו דנין רק על גוף השחיטה אם היתה כהוגן בלא שהייה דרסה כו'. בזה סברי דמהימן מטעם דהיה בידו בלא שום טרחא לשחוט כהוגן, אבל בשחיזת סכין ובדיקתו שיש בו טורח לא שייך לומר סברא זאת כיון דלעשות סכין טוב יש לו טרחא, ואיש כזה שאינו נזהר בחלול שבת לא יטריח כ"כ בטרחא מרובה כהשחזת הסכין: ועוד נראה דאפי' להבנת הפוסקים דהתוס' וסייעתם שכתבו לטעם משום שבידו לתקן, חולקים על הרא"ם וסוברים דגם סתם אדם שאינו מופלג ביר"ש נמי מהימן על שחיטה כיון שבידו הי' לעשות כהכשר, נ"ל לדבר מסתבר דהיינו דוקא כשכבר נעשה ונתקבל לשו"ב שאין לאסור השחיטה ולהעבירו מאומנתו בשביל זה שאין לו הצטיינות ביר"ש, אבל בנ"ד לעשותו שו"ב לכתחלה כו"ע מודים דאינו רשאי לעשות לכתחלה כן ולמנות שו"ב לאיש כזה שנתפס בעון חמור כזה, וכמו דמצינו בחו"מ (סי' ל"ד) דאע"ג דאין אדם נפסל לעדות ע"י עצמו או ע"י רינון בעלמא, היינו דוקא כשכבר נמסר לו העדות אבל למסור לו עדות לכתחלה אין מוסרין אפי' בקול רינון וע"י עצמו ע"ש, וה"נ כשממנים אותו כעת לשו"ב דומה כמוסרין אותו עדות לכתחלה ובכה"ג כו"ע מודו דלכתחלה אין מוסרין, ועיין בדרכי תשובה (סי' א' ס"ק ע"ו) בשם ס' רוח חיים הספרדי הלכה למעשה דאם יש על האיש איזה רינון מעבירות שבידו אפי' עשה תשובה אין לצבור לכנוס בחשש איסור למנותו שו"ב לכתחלה, ועיין עוד בשו"ע של הרב סי' א' אחרי הביאו דברי הב"י בשם הרר"י דיש להעד בעם ויזהרו בתורת השחיטה בדקדוקיה ויבחרו להם שוחטים יראי חטא כי עם רב מישראל תלוים עליו במצות שחיטה ובדיקה כו' ואשר איננו ירא לא יבוא לדקדק בבדיקת הסכין וכו' הוסיף ע"ז וז"ל ולכן אין למנות ע"ז כ"א יר"ש ביותר וחרדים על דבר ד', וכן הצריך השל"ה הק' למנות דוקא את מי שהוא מופלג ביר"ש, המורם מכל זה דאין למנות את האברך הזה לשו"ב לכתחלה, וחוב מוטל על כ"ת להודיע לרב הקהלה אשר שם ילמוד אומנות השו"ב את אשר קרה עמו בכדי שהרב ידע את אשר לפניו שלא ליתן לו קבלה, ועיין בתשובת דברי חיים תוכחת מוסר לעיר שהם מתיחסים ברחמנות על שו"ב ואינם חסים על נפשם וכיו"ב האריך הגאון מהורר"ש קלוגר במהדורא תליתאי בכחה תשובות, וכ"ש בדור פרוץ כזה אשר הצעירים משחתם בהם מום בם לא ירצו לעבודת הקדש רבת האחריות כשו"ב, לא נעלם ממני למי שרוצה לפתוח בזכות שימצא סייעתא לצדד גם בזכותא דהאי גברא ולהשיב על דברי אבל האמת לא אוכל כחד כי לא מצינא וגם לא בעינא למיחזי זכותא לצעירים דהאידנא כשרוצים עוד לעלות במעלות המזבח לזבוח זבח ולהאכיל מזבחיהם לעם ישראל ובאין עוד: הנני ידידו המברכו בברכת אהרן וואלקין סימן לד ב"ה יום ה' דצשיו'ת תרפ"ט פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהו' נחום נפתלי בלייווייס נ"י רב בזירמון ע"ד שאלתו בסירכא תלויה יוצא מן הבועה ורוב הסרכא היתה על מקום בריא ומיעוטה על הבועה אם אזלינן בזה אחר רוב הסרכא לומר כיון שרוב הסרכא על מקום בריא תלינן דמשם יצאה הסרכא ולא מן הבועה ואין זה תרתי לריעותא וכמ"ש המחבר (ס"ס ל"ט) כמה פרטים בכגון זה דתלינן אחר רוב הסרכא, או"ד כיון דהמיעוט עומדת על מקום ריעותא תלינן הקלקלה במקולקל דודאי שממקום הריעותא יצאה הסרכא, ולא דמי לההוא דסי' ל"ט דשם אינה עומדת על הריעותא, ומזה רצה ללמוד לעובדא דאתא לידו בסרכא דבוקה לשומן הלב שיצאה מצמקה במקצת ורוב הסרכא אינה על הצימוק, ואע"ג דבסרכא דבוקה מצמקה במקצת רוב הפוסקים מטריפים, אפ"ה נסתפק שמח יש לצרף מה שרוב הסרכא אינה על הצימוק, זה תוכן דבריו, והנה שאלה זאת כשרוב הסרכא אינה על מקום הריעותא. לא חדש הוא וכבר נשאל ע"ז הלבו"ש (סי' ל"ט) אות קצ"ח וכתב דפשוט לאיסור ולא אמרי' בזה עיקר הסרכא ברובה איתא, ולא דמי להנה דינים שכתב המחבר בשם בעה"ע בסי' ל"ט למיזל בתר רוב הסרכא מכח תרי טעמי, א) כסברת כת"ר דכיון שמיעוט הסרכא עומדת על מקום ריעותא תלינן הקלקלה במקולקל,