זקן אהרן חלק א סה

הוי מומר לדאורייתא, אבל בשחיטה ובדיקה איכא מילי טובא שאינם אלא איסורי דרבנן וכגון כל חמשה דברים שפוסלים בשחיטה, שהיה, דרסה. וכו' כשהם במיעוט בתרא, ובדיקת הריאה שעיקרה אינו אלא דרבנן דמה"ת נשחטה הותרה וא"כ איך אפשר לעשותו לשוחט ובודק והא יש לחוש שמא יעשה פסולים באיסורי דרבנן ולא יבדוק הריאה, וכמו שאיסורי תורה דשבת חמורים מכל העבירות עד שנעשה מומר לכה"ת אפי' בפעם אחת, כן איסורי דרבנן דשבת ג"כ חמורים משארי איסורים ונעשה חשוד לכל איסור דרבנן: וכן אין להתירו ולומר ששוגג היה, דהא אפי' אי טעין והתנצל ששוגג היה אינו נאמן וכמ"ש הרמ"א (חו"מ סי' ל"ד ס"ה) דאם באו עדים שעבר אינו נאמן לומר שוגג או אנוס הייתי, וראיתי אמנם לחכם אחד שכתב דהתם בחו"מ מיירי שעבר העבירה בפני העדים, היינו שהיא ידע שהעדים רואין וכיון דהעיז פנים לעבור בפני העדים לא מצי שוב להתנצל ששוגג היה, אבל כשהוא לא ידע שהעדים רואין לא נפסל לעדות, והביא סמוכין מכופר בפקדון דפסול לעדות ולא תלינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו, וכתב השמ"ק בב"מ דכיון דעבר לפני עדים וכפר לפניהם לא תלינן במלוה ישינה, ולפ"ז בנ"ד שודאי שלא ידע שהעדים רואין יכול להתנצל ולומר שוגג הייתי, אבל באמת חילוק זה אינו, דמה דמיון הוא לההוא דמלוה ישינה שזכר השמ"ק, דהתם יש במה לתלות דלאשתמוטי מכוון, לכך בעי' דוקא שיעבור לפני העדים ואז מדהעיז לעבור בפני העדים אמרינן דהוחזק כפרן אבל אם הוא לא ראה את העדים תלינן דלאשתמוטי מכוון, אבל לענין טענת שוגג מה נ"מ יש בזה אם ראה העדים או לא, והבט וראה בלשון השו"ע שיש שינוי בין כופר בפקדון להך דינא, דבכופר בפקדון נקטו הכל בלשונם הכופר בפני עדים דלשון זה משמע להדיא שהכפירה היתה בפני עדים, ואילו הכא כתבו מי שבאו העדים שעבר וכן מי שהעידו עליו העדים שעבר עבירה פלונית כו', ולא נקטו ג"כ מי שעבר בפני עדים כדאמר גבי כופר בפקדון, א"ו כמ"ש שדוקא בכופר בפקדון הוא דלא נעשה פסול כ"א כשידע מהעדים וכפר בפניהם אבל אי כפר שלא בפניהם, ואח"כ באו העדים והעידו דההיא שעתא בידו הוא דנקטי' לא נעשה פסול דתלינן דאשתמוטי הוא, משא"כ הכא לא תלינן לעולם בשגגה בטעות, דאדם מועד לעולם ואינו רגיל לטעות, ועוד דאפילו ממקום שהיה אפשר לתלות בשגגה היינו כשהוא בעצמו אומר שוגג הייתי, אבל בנ"ד שהוא עצמו מכחיש את העדים ואומר להד"מ ולא התנצל לומר שוגג הייתי, אנן מעצמנו ודאי שאין טוענין עבורו, ששוגג היה וכמ"ש בתשובת ברית אברהם (חיו"ד סי' ג') ע"ש, ולהכחיש העדים אינו נאמן: ורק זכות אחת תולה שלא לפוסלו ולעשותו לאינו בר זביחה, והוא מנד שלא נעשה תועבה הזאת בפרהסיא ובחלול שבת לעשותו כמומר הא בעינן פרהסיא דוקא, ואפי' למ"ש הפלתי (סי' י"א) בדעת הרמב"ם דגם בפרסום בעלמא סגי וכמ"ש השמ"ח ותבו"ש (בסי' ב') דאפי' אין הדבר בפרהסיא אלא שידע שיתפרסם נמי חשיב כפרהסיא וגם הישועת יעקב כתב דאם יש שני עדים שיעידו שהי' עושה הדבר לפניהם ואפי' עשה בינו לבין עצמו רק שידע שיתפרסם חשוב כפרהסיא, אבל בנ"ד חסר כל אלו, דהא כבר כתבתי דהוא לא ראה את העדים כלל ולא ידע שהעדים רואין, דהא הכחיש אותם ואומר להד"מ, ואילו ידע שעדים רואין ונתפס בכף לא מצי להכחיש אותם, ובכן לא ידע שיתפרסם וממילא לא נוכל לדונו למחלל שבת ולעשותו לאינו בר זביחה ולפסול שחיטתו לעולם אפי' בבודק סכין ואמנם אע"ג דמטעם אינו בר זביחה אין לפוסלו וכמ"ש, מ"מ אכתי יש חשש גדול לפוסלו מטעם חסרון נאמנות, ואפי' אם היה נתמנה כבר לשו"ב יש מקום לפוסלו מטעם זה, דידוע מה שהקשה האו"ז בפ"ק דחולין הובא במרדכי שם על עיקר דין נאמנות השוחט לומר ששחט כהוגן והא קי"ל דעד אחד אינו נאמן במקום דאתחזק איסורא, ובהמה בחייה הא בחזקת איסור עומדת, ותי' בשם הר"א ממיץ דהא דע"א א"נ באתחזק איסורא היינו בפוחזים וריקים וסתם אנשים מרובא דעלמא דומיא דשנים שהאמינם התורה בכ"מ כמו שהן, דבההיא אין ע"א נאמן, אבל בע"א שהוא איש מהימן וכשר סמכינן עליו ואפי' על אשה וכאמו של ר' ישמעאל ע"ש, והיוצא מדבריו דהא דשוחט נאמן היינו משום דרגילין להדר אחר שוחט יר"א מרבים וחרד לדבר ד' ולהיות מוחזק בכשרות בהעדפה יתירה על רוב סתם אנשים מן השוק אם כי כולם בחזקת כשרות עומדים, אבל הצטיינות יתירה אין להם כמו בשוחט, ולפ"ז אפי' אם נניח שאין בעובדא ביש הדין שעשה אברך הלזה שום יסוד להוציאו מחזקת כשרותו הרגילה אצל רוב בני אדם, אבל עכ"פ זה ודאי דההעדפה היתירה של חזקת כשרות מצוינה איבד והפסיד, דמי שהוא יר"א מרבים כנדרש לשו"ב לא יעשה כזה לטלטל חוץ לעירוב, וכיון דיתרון הכשר על רוב בנ"א ודאי שאין לו, ועוד גרע מהם, דרוב בנ"א סתמא לא יעשון ככל התועבות האלה, וכיון שכן א"נ תו לדעת הרא"ם ז"ל: ודע דהרא"ם לאו יחידאה הוא בשיטה זאת אלא שגדולי הפוסקים קיימי בשיטתא דידי', דבתשובת מהר"ם מינץ סימן י' הביא בשם האחרונים שמצאו חבר להרא"ם והוא הר"ח ז"ל שהובא במרדכי והביאו הב"י (יו"ד סי' א) שכתב וז"ל כתב המרדכי בא"ט בשם הר"ח שצריך שיהא השוחט נאמן דל"ח בי' שמא יאכיל נבילות וטרפות בישראל וכתב שלא ידע מנין הוא, כלומר דקי"ל דסתם ישראל בחזקת כשרות הוא ומדברי הרמב"ם (פ"ג מהמ"א) נראה שסובר כהר"ח עכ"ל, הרי שהר"ח סובר דבשוחט לא סגי בסתם חזקת כשרות שיש לרוב בנ"א אלא שנצרך שיהא נאמן ביותר, וגם מה שסיים שהרמב"ם סובר נמי כוותי' באמת יש להוכיח כן גם ממקום אחר בדברי הרמב"ם, דבפ"ה מהלכות שחיטה פסק דלאו דוקא מומר אוכל נבילות לתיאבון בודק סכין ונותן לו, אלא אפי' במומר לדבר אחד משארי עבירות נמי צריך שיבדקו לו סכין ובלא זה שחיטתו אסורה, והרעישו עליו הראשונים דהא בש"ס קאמר רבא דוקא במומר אוכל נבילות לתיאבון הוא דצריך שיבדקו לו סכין ומטעם דחשיד לאותו דבר אבל במומר לשארי עבירות מנ"ל נמי דבעינן שיבדקו לו סכין: ואמנם מזה אפשר להוכיח שבע"כ הרמב"ם סובר כהרא"ם ומשו"ה גם מומר לשארי עבירות אע"ג דחשוד לשחיטה לא הוי, אבל עכ"פ מכלל מצוין ביראת שמים ודאי שיצא ולכן אינו נאמן תו בדבר שיש לו טרחא גדולה כהשחזת הסכין והעמדתו, ואין לומר דא"כ כי בדקו סכין ונותן לו מאי הוה הא אכתי צריך לנאמנות על גוף השחיטה אם שחט כהוגן בלא שהייה ודרסה וכו', דז"א דבדבר שאין לו טרחא מהימן מיהא משום חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכיון שטרחא אחת היא לו אם ישחוט כהוגן או בפסול, מהימן שפיר דשחט כהוגן, אבל בלא סכין בדוק דאית לו טרחא מרובה להשחיז ולהעמיד הסכין, בזה אמרינן שדוקא אדם שהוא ירא שמים מצוין ומופלג ביראה הוא דמטרח טרח כ"כ אבל איש כזה שאינו חושש לעבור עבירה ויצא מכלל כשירי ישראל הבורחים מעבירה א"נ בדבר שיש לו טרחא, דחזקה דלא שביק היתירא וכו' לא מהני כ"א כשהאיסור וההיתר טרחת שניהם