זקן אהרן חלק א סב

טריפה, והמעות שכר השחיטה גזל הוא ביד הנער הלוקחם וביד הקצבים שאינם משלמים לשו"ב הקבוע, מה שמגיע אליו מכל שחיטה, לא באתי בזה ללמד לפניהם פרק בדרך ארץ ונמוסי העירות ותקנות הקהלות, אשר לא נשמע כזה בישראל שירהיב שו"ב נער ברב זקן גדול וצדיק דכוותי' כ"א להודיע גלוי שמנקודת הדין תוה"ק אסורה שחיטתו של הנער הזה והמעות גזל וכמו שאבאר, דהנה בשו"ת של הגאון מוהרש"ז ז"ל סי' י"ט האריך לבאר אשר השו"ב שמשיג גבול לשו"ב הקבוע פסול לשחיטה מטעני דהוי רשע דלא גרע מעני המהפך בחררה, ואיך יסמכו על שחיטת איש שנקרא רשע מדינא דש"ס ע"ש: ואמנם אי מטעם זה לחוד הוה נפלינן בפלוגתא דרבוותא אם גם בנ"ד נקרא רשע, דהא בחו"מ (סי' רל"ז) הובא שני דיעות אם מהפך בדבר שאין מצוי להשיג במקום אחר אם נקרא רשע, ודעה הראשונה שהוא גם דעת התוס' (קדושין דנ"ט) דבדבר שאינו מצוי כגון במציאה וכדומה ליכא דין דמהפך בחררא, ולפ"ז בנ"ד נמי שאין מקום מצוי לשחוט שאין בו דין דמהפך לדעה ראשונה, אלא שבעיקר יש לתמוה על הגאון הזה למה הוצרך לטעם דמהפך ולא קאמר הטעם משום דהוי גזלו גמור שגוזל הכנסת השו"ב הקבוע, דטעם זה עדיפא טובא, דאילו לטעם דנקרא רשע נסתפקו האחרונים אם זהו איסור דאורייתא או אינו אלא מד"ס, ועיין בפ"ת (סי' רל"ז), ואילו לאו דגזל ודאי מפורש בתורה, ועוד דאי משום מהפך בחררא א"צ להחזיר מה שכבר נטל, דכבר השיגו הפוסקים על ר"ת שסובר דגם התם צריך להחזיר וכמבואר בפ"ת שם ואילו גזל ודאי שמחויב להחזיר מה"ת, ועוד דאי מטעם מהפך במחלוקת שנויה וכמ"ש דשחיטה הוי כדבר שאינו מצוי, משא"כ בגזל וצ"ל דטעמו משום דעדיין לא זכה השו"ב הקבוע במעות הללו ולא נקרא גזלן אלא בגזל מחבירו דבר שכבר זכה בו בקנין והוא שלו ממש, ולא כשמונע ממנו להרויח, ולכן בא רק מטעם דמהפך, אבל לא נראה כן דלענ"ד הדבר ברור שהשו"ב הקבוע חשיב כאילו באמת כבר זכה בהכנסת השחיטה והם שלו גם קודם דאתו לידו וכל הנוטלם הרי הוא גזלן גמור, ויבואר עפמ"ש בחבורי לב"מ (דנ"ח) ביסוד הקנין דאמירה לגבוה הוי כמסירה ממש וזכה בה הקדש מכח קנין, דלכאורה צריך ביאור דנהי דהנודר אסור לחזור ומחויב לקיים דברו משום נדר דכתיב ככל אשר יוצא מפיך, אבל שיזכה הקדש מכח קנין מנ"ל, ואמנם טעם הדבר כתבתי עפמ"ש הרמב"ן והר"ן (ב"מ ד"ח) דקאמר הגמרא דיוקא דרמב"ח דמגביה מציאה לחבירו קנה מהיכא אי נימא מרישא שנים אוחזין בטלית דיחלוקו, התם האי קאמר כולה שלי ואנא אגבהתיה כולה, ופרש"י דלעולם אימא לך מגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ודקאמרת דא"כ תעשה זו כמו שמונחת ע"ג קרקע וזו כמו כו' ולא יקנה לא זה ולא זה ויבוא שלישי ויחטפנה מידם, אי"א לשלישי לחטפה מידם אחרי שאינם טוענים שהגביהוה יחד עד שנאמר דלא קנו אלא כ"א טוען שהגביה לעצמו ע"כ, ובשמ"ק הביא בשם רמב"ן ור"ן וז"ל וא"ת נהי דשלישי לא יחטפנה מידם מ"מ למה אמר במשנתנו דיחלוקו דהא משום דתלינן דתרווייהו כהדדי אגבהוה וכדאיתא לעיל, וי"ל כיון דלפי טענותיהם א"א לשום אדם לזכות בה וכיון שממון הפקר הוא חולקין אותה בין שניהם שהרי לכך עומדת: ומיהו עדיין קשה היאך ישבע כ"א מהן שאין לו בה פחות מחציה דהא ממ"נ חד מינייהו משבע לשיקרא דאו כולה דמר או כולה דמר ואי לא"ה אלא דתרווייהו בהדי הדדי אגבהוה ליתא לשניהם, וי"ל נמי שכיון דממון הפקר הוא ומתוך טענותיהם א"א לאחר לזכות בה זכו בה שניהם מן הדין ושפיר משתבע שיש לו בה ע"כ ע"ש וממוצא דבריהם נלמוד שאע"ג דלמאי דתלינן שתרווייהו אגבהוה לא עשו בהגבהה זאת שום מעשה קנין, אפ"ה כיון שאחר א"א לזכות בה ובע"כ שישאר לפניהם, זהו גופא הוי הקנין לגבייהו, וה"נ לגבי הקדש כיון שהנודר א"א לבעל דבורו והוא מוכרח לקיים דבריו ולמוסרה להקדש מטעם הנדר, בזה גופא הוי הקנין ושפיר קנה הקדש, ובזה אמרתי נמי ביסוד קנין ד' אמות דתחלת התקנה לא היה שיקנה ע"י ד' אמות, אלא דתחלת התקנה היתה רק שכיון שמונח בתוך ד' אמותיו אין אחר רשאי לתופסו, והקנין יבוא מעתה ממילא שכיון שאין אחר רשאי עוד לזכות בה ובע"כ שישאר לפני זה שמונח בתוך ד' אמותיו, זהו גופא הוי הקנין לגבי' וזולת שמצד הסברא ראוי לומר כן דכיון דעיקר התקנה לא היתה רק בכדי דלא ליתו לאנצויי לזה סגי גם אם תקנו שאין אחר רשאי לתופסו ולא אתו שוב לאנצויי, ולמה היה להם לתקן שיקנה לגמרי, עוד נ"ל לדייק הכי מלשון רש"י (ב"מ ד"י) ד"ה ד' אמות קונות וז"ל אם יש סביבותיו דבר הפקר אין אחר רשאי לתופסו ע"כ, ואינו מובן מה רצה רש"י בזה האם אתא לאשמעי' סגולת הקנין דאם קונה אין אחר רשאי עוד לתופסו וא"כ למה לא פי' כזה בשארי קנינים, אכן למ"ש טובא אתי לאשמעי' דתחלת התקנה לא לשם קנין תקנו אלא רק לענין זה תקנו שאין אחר רשאי לתופסו, ונתכוון ליישב בזה קושית התוס' שם בב"מ מההיא דהיה מגרר ויוצא דלא קנה הגניבה ע"י ד"א, דלמ"ש לק"מ דבגנבה לא שייך כל קנין ד"א, דבשלמא אם תחלת התקנה היתה לקנין אז אין מקום לחלק בין גניבה לשארי דברים, אבל למ"ש דהתקנה לא היתה כ"א שאין אחר רשאי ליקחנה, איך שייך זה בגניבה, דאטו בעל החפץ אסור ליקח שוב חפץ שלו מפני שמונח בתוך ד"א של הגנב וע"ש שיישבתי בזה בכמה מקומות: ולפ"ז ה"נ בנ"ד כיון שאין שום אחד מהקצבים רשאים לתת לשחוט לשו"ב אחר זולת לזה השו"ב הקבוע שקיבלו אותו זה כבר וכמ"ש בעיקרי דינים (חאו"ח סי ג') ששו"ב דינו כרב וש"ץ לענין לסלקו ממנויו וכ"כ בשו"ת באר יצחק ששו"ב שנתקבל בעיר אמרינן שקבלוהו לעולם ואפי' כשנכתב בכתב התמנותו על זמן מוגבל אפ"ה אמרי' שקבלוהו לעולם וכמ"ש החת"ס (חחו"מ סי' ר"ה) וכיון שלשו"ב אחר אין רשאים למסור לשחוט, ממילא קנה שו"ב הקבוע לכל הכנסות השחיטה, וכמו בד' אמות והקדש דכיון דאין אחר רשאי לתופסו ממילא הוי שלו לגמרי וזכה בו, וכל הנוטל ממנו הרי הוא גזל גמור בידו, וממ"נ קשה לי על הגרש"ז ז"ל אי ס"ל כסברתי דכיון ששום אחר זולת השו"ב הקבוע אין רשאי לשחוט ממילא כל הכנסות השחיטה הם שלו, א"כ הרי זכה בו וגזל גמור הוא ביד הנוטלו ממנו, וא"כ למה הוצרך לטעם דמהפך בחררא, עדיפא הול"ל מטעם גזל, ואי לא ס"ל כסברתי, א"כ גם מהפך בחררא לא הוי לדיעה ראשונה דפסקינן כוותה כיון דאין הדבר מצוי להשיג במקום אחר, וי"ל בדוחק דאשמעי' שאפי' במקום ששו"ב הקבוע שיושב מכבר ג"כ לא נתקבל במינוי כד"ת אלא שמעצמו החזיק לשחוט במקום זה שבכה"ג אין חיוב על אנשי המקום לשחוט אצלו דוקא וממילא דטעם גזל אין בזה ואפ"ה אסור לשו"ב אחר לשחוט שמה עכ"פ מצד שזה מהפך בחררא וטרח להשיגו דאסור מיהא לדעה השני', אבל כששו"ב הקבוע נתמנה לשו"ב כד"ת בהסכם הרב והקהלה, בודאי דאסור לשו"ב אחר לשחוט במקומו מטעם גזל ממש: שוב ראיתי בתשובת גדולי אחרונים שהעלו לדינא דשו"ב ששוחט בגבול שוחט הקבוע ה"ז גזלן גמור ואם שנה ושילש ה"ז נקרא מומר לאותו דבר ואפי' בודק סכין ונותן לו לא מהני' וגם כופין אותו להחזיר להשו"ב הקבוע כל