זקן אהרן חלק א ס

ורך לצורך אכילה ממש התיר הכתוב אבל לא התיר המלאכה בכלל ולכן במבשל נבילה דאין בה צורך אכילה כיון דס"ס לא יאכלנה מצד איסור נבילה ודאי דלוקה, וכן ביאר בשו"ת עמודי אור (סי' כט) כוונת פלוגתתם לפי דרכו שם וא"כ לר' יוחנן דקי"ל כוותי' גם במבשל נבילה אינו לוקה אע"ג שאין בה צורך היום כלל, הרי כהפנ"י דכל שהוא מלאכת או"נ הותרה אפי' שלא לצורך כלל ואמנם כיון] שמצד הסברא נראה כהפמ"ג דכל שלא לצורך מיקרי מלאכת עבודה, לכן נ"ל דמירושלמי אין ראיה דבנבילה נמי נהי דמצד הדין אסור באכילה מ"מ ביון דהוא בישל זאת ורוצה לאכלה ממילא הוי תו לדידי' לצורך או"נ אע"ג שאסור בכך וכמ"ש התוס' (ביצה י"ב) ד"ה מתוך דהקשו מה צורך יש המבשל גיד ביו"ט ותי' כיון שהיה בדעתו של זה לאוכלו אע"ג שהיה אסור צורך קצת מיקרי אבל כל שאין בה שום צורך ודאי דהוי בכלל מלאכת עבודה וכהפמ"ג: ואף אם שבזה יישבתי דברי הפמ"ג שלא יהי' עליו סתירה מהירושלמי אבל אכתי יהיה סתירה עליו מהירושלמי הזה לדין אחר שחקר בפתיחה הכוללת שם במי שבישל ביו"ט בשר עוף בחלב דאינו אסור באכילה כ"א מדרבנן ומה"ת שריא, אי מיקרי זה צורך היום כיון דמן התורה שריא, או"ד כיון דמדרבנן אסור לא מיקרי צורך או"נ, ומאי מספקא לי' הא עכ"פ זה מוכח ודאי מן הירושלמי, דכיון דמבשל לה ודעתו למיכל ממנה אע"פ שאסור מיקרי צורך היום ואפי' באיסור דאורייתא כמו נבילה וכ"ש בדבר שאיסור אכילתו אינו אלא דרבנן דמיקרי צורך היום למאן דרוצה לעבור על האיסור, ונהי דא"א להוכיח מהירושלמי דגם שלא לצורך כלל שרי או"נ, משום די"ל דגם נבילה הוי צורך למאן דרוצה לעבור על האיסור אבל עכ"פ זה מוכח ודאי דלמאן דבעי לאוכלה הוי צורך היום אפי' באיסור מה"ת, ונפשט ספיקו של הפמ"ג להיפך ממה שכתב הוא: ולפמ"ש כל מלאכה שיש בה צורך היום לדידי' או לאחרים לא הויא כלל בלאו דמלאכת עבודה וכמאן דעביד בחול דמי, א"כ בנ"ד דמריטת הנוצות על ידי השוחט דהוי זה או"נ גמור לאחרים פשיטא דעצם המלאכה אין בה שום איסור, ומה שייך לפסול בזה מחשבה אחרי שמלאכת היתר הוא לגמרי וכמאן דעביד בחול דמי והגע עצמך אילו היה מרויח במלאכה של היתר לגמרי, האם שייך לאסור המלאכה עי"ז, אין מקום לדון כ"א אם מותר ליקח שכר יו"ט אבל לאסור המלאכה לא שייך במלאכה שהיא היתר לגמרי לפוסלה ע"י מחשבה דידי' והיינו טעמא דמשרתת לקצב שמותרים לעבוד ביו"ט אע"ג שהם עצמם אינם טועמים מן המאכל הזה ואינם עושים זה כ"א בשביל ריוח שכרם אפ"ה כיון דעצם המלאכה היתר הוא אי"א לאוסרה משום מחשבת ריוח של העושה אותה, והא למה זה דומה לשוחט בהמה מסוכנת דאם יש שהות ביום כדי לאכול כזית שרי כמבואר בפסחים (דמ"ו) אע"ג דאינו מתכוון לצורך אכילה דהא כבר אכל כדי שבעו כמבואר שם, ואפי' למ"ש בש"ס שם דמשום הפסד ממונו גמר בדעתו לאכול כזית, אבל עיקר כוונתו ודאי שאין לצורך אכילה וכמ"ש רש"י שם דידחוק עצמו לאכול כזית ועיקר כוונתו אינו אלא משום הנאתו ואפ"ה שרי, הרי להדיא דכל שאפשר שיהיה בזה צורך אכילה ואפי' אכילה ע"י הדחק אין המחשבה פוסלת בה תו, וכ"ש בנ"ד דודאי עיקר השחיטה והמריטה לצורך אכילת אחרים הוא דהותרה לגמרי שאין הכוונה פוסלת בה, ואין לה שום דמיון לההיא דהדס שהבאתי, דהתם אין אנו דנין כ"א על איסור תיקון הכלי דע"י הלקיטה מתוקן ההדס, שמלאכה זאת מצד עצמה ודאי שנאסרה ובכלל מלאכת עבודה היא, וגם לא הותרה כלל, אלא דכשלוקט ודאי לאכילה ולא לתקוני א"צ לשום היתר כיון שאינו עושה שום פעולה האסורה, דעצם הלקיטה אין בה שום איסור, ולא מטעם או"נ כ"א מפני שתולש מן התלוש ולא מן האילן דאין בזה שום איסור, וא"כ עצם הפעולה פעולת היתר הוא לגמרי ואע"ג שממילא מתוקן הכלי אפ"ה כיון דאינו מתכוון הוי זה ככל דבר שאינו מתכוון דשרי בשבת ויו"ט, אבל כשמתכוין לתקן עושה פעולה האסורה שלא הותרה כלל, ומה דמיון הוא לנ"ד דהמלאכה הוא מלאכת או"נ שאין בה שום איסור כשיש בה צורך אחרים לאכילה ואינה בלאו דעבודה, כלום כוונה יוכל לפסול בזה אחרי דכחול הוא לדידי' ודו"ק היטב ותמצאו שהדברים מתוקנים ומכוונים לדינא: ואחרי שבארנו דמצד עצם המלאכה ודאי דאין מקום לאסור ולא נשאר כ"א החשש דשכר יו"ט ובזה כבר ידוע מ"ש המרדכי בשם רבינו שמואל דלצורך מצוה מותר וכמו דרשאי לשכור תוקע בשכר כמבואר בשו"ע או"ח (סי' תקפ"ה) וכפשטות לשון הש"ס פסחים (ד"נ) ד' פרוטות אין בהם סימן ברכה, וחד מינייהו שכר מתורגמים ומשמע דסימן ברכה ליכא אבל חשש איסור נמי ליכא כיון דלצורך מצוה, והב"י (סי' ש"ו) כתב טעם לדבר עפמ"ש רש"י כתובות (דס"ד) דאיסור שכר שבת הוי משום גזירה דמו"מ ומו"מ גופא אינו אלא גזירה דרבנן ואיך נגזור אנן שכר שבת אטו מו"מ הא הו"ל גזירה לגזירה ע"ש, ומי זוטר מ"ש הב"ח שנוהגים להקל לשכור ש"ץ לשבת בלבד וכן העידו בשם מוהרי"ל, וא"כ בשוחט ביו"ט שאין מצוה גדולה מזה ששוחט לצורך עונג יו"ט, והרבה דברים הקילו חז"ל בכדי דלא ליתי למנועי משמחת יו"ט, אי"א לומר בזה שהוא אסור, ודאי דלא נאה הוא לשוחט דמתא שמקפיד הוא ורוצה ליקח שכרו גם ביו"ט ואינו חושש להאמין בהבטחת חז"ל דאינו רואה סימן ברכה, אבל לומר איסור ע"ז אי"א אחרי דכבר נהגו בזה חזנים ורבנים ליטול שכר דרשה ואין להאריך בדבר שכבר מבואר למדי בפוסקים: ואחר כתבי כ"ז ראיתי עוד הפעם במכתב כ"ת שתמה דכיון שמליגת העופות אינה, אלא מכשירי או"נ דנצרך קרא להיתירא, א"כ מי התיר כשאינו מכוון לאכילה, אכן אנכי תמה בזה על כ"ת, מריטה היא אמנם מכשירי או"נ מיקרי אבל היינו דוקא מריטה שקודם שחיטה בכדי לתלוש הנוצות למקום הסכין, אבל לאחר שחיטה הוי או"נ ממש והותרה לגמרי, ועיין במ"מ (פ"ג מהלכות יו"ט ה"ג) ובערוך השולחן (סי' תצ"ח סעיף כ"א) ובדבר שהותר לגמרי אין לפוסלו משום כוונה, ועיין עוד באו"ח (סימן שכ"ג) דאפי' למאן דאוסר לטבול כלי בשבת, מ"מ אם שואב מים בתוכה וכוונתו להטבילה ממילא שרי כמ"ש הרמ"א שם בשם המ"מ וכן בסי' שכ"א בבשר ששהה ג' ימים בלא מליחה דשרי ליטול ידיו עליהם אע"ג דכוונתו לרכך הבשר ולתקנם ותו לא מידי: והי' זה שלום לכ"ת כנפש הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין סימן כט כבוד הרב וכו' מהור"ר אליעזר יצחק כהנא שפירא אבד"ק גאלין ע"ד אשר הקשה על היראים שהובא במג"א (סי' תרל"ז סק"ב) שסובר דאף דגזל עכו"ם מותר מ"מ אין אדם יוצא בה ידי חובתו דבר דבעי לכם, כי שלו לא מיקרי,