זקן אהרן חלק א נט

בפשיטות עליו אני אומר דמאן דהתיר לילך לחוץ לתחום ביו"ט שני לצורך מילה, אין לתופסו דיש לו על מי לסמוך מ"מ אילו בא מעשה לידי הייתי מהסס לזלזל ביו"ט שני ולעשות מעשה לכתחלה והייתי בוחר לומר שוא"ת עדיף: והנני ידידו המברכו בשנה טובה כברכת אהרן וואלקין סימן כח ב"ה יום ב' אסח"פ תרפ"ז פינסק אל כבוד הרב וכו' מהור"ר יעקב זאלצמאן שליט"א רב בדראמברשאווייץ ע"ד שאלתו במריטת נוצות העופות אחר שחיטה ע"י השובי"ם ביו"ט אחרי שלהנאת עצמם ולא לצורך אוכל נפש עושים כן, ואמנם באחת מתשובותי לכ"ת כבר הודעתי לו בשם תשובת הרי בשמים שמקיל בזה, אכן לפי שההוראה זאת תמוה בעיני כ"ת ולדעתו פשוט לאסור כפי הראיות שהביא במכתבו לכן לא אמר די בהקיצור ורוצה לדעת מאיזה טעם הורה בעל הרי בשמים להתיר, על זה אשיבו כי הספר הזה אין אצלי ורק ראיתי בס' מנחת יו"ט שהעתיקו בזה"ל כי אצל בעל הרי בשמים נשאלה שאלה זאת וחכם אחד ערער ע"ז ורצה לאסור רק הוא דחה דבריו ואמר שלא מצא בזה טעם לאיסור ע"כ, ומה שהבין כ"ת מסגנון לשוני מדשתקתי ועברתי בשתיקה על דבריו מכלל דהודיתי לו לבעל ה"ב ונהירין לי דבריו, אמנם כן הוא דלענ"ד לאחר העיון איני מוצא בזה חשש גדול לאיסור, ואף כי כ"ת. פלפל בחכמה להוכיח מכמה מקומות לאסור, אבל לבסוף הכיר בעצמו בחולשת הראיות ולא העמיד עצמו כ"א על ראיה אחת מההיא דשבת (דקל"ג) בהא דאיצטריך קרא דובשר להתיר מילה בבהרת באומר לקוץ בהרתו מתכוון, ופריך הש"ס ואי איכא אחר ליעבד אחר ומשני דליכא אחר ואיצטריך קרא להתיר במילה אבל אי איכא אחר דאינו מתכוון לקוץ אסור לאבי הבן לקוץ במתכוון וע"ז לא קאי קרא דובשר להתיר וכדר"ל דכל מקום שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, הרי דנלמוד מהתם דאע"ג דשרי לקוץ בהרת לצורך מילה אפי' הכי היכי דמכוון לתקן אסור אי לאו קרא דובשר, ה"נ גבי מריטת נוצות דשרי אינו כ"א למי שמתכוון לצורך אוכל נפש, אבל השו"ב דמתכוון להנאת השכר אסור: אכן לענ"ד איני רואה גם מזה שום הוכחה לאיסור, דהתם הא האיסור של קציצת בהרת לא הותרה אפי' לגבי מילה ורק מטעם דחי' אתינן עלה לומר דמצוה דמילה דוחה ללאו דקציצת בהרת וכדאמרי' התם להדיא כדר"ל דאמר כ"מ שאפשר לקיים שניהם וכו', וכיון דאיסור לאו יש בזה אלא דמצות מילה דוחה אותה, ובהא אמרי' שפיר דדוקא כשהמצוה נקיה בלי שום תערובת הנאה פרטית ואינו מכוון כ"א לשם מצוה הוא דמציא דחיא, משא"כ כשמעורב במצוה גם הנאת עצמו לתקן את בנו, מצוה כזאת לא מציא דחיא, אבל בנ"ד דמלאכה שהיא לצורך או"נ הותרה לגמרי ואין בזה שום איסור, דהא חזינן שאפי' או"נ שאפשר לעשות מעיו"ט ואינו מתקלקל כלל נמי מותר ביו"ט, עיין בתוס' (מגילה ד"ז) ובשבת (דצ"ה) בד"ה והרודה ובשו"ע (או"ח סי' תצ"ח) ופר"ח שם, ואי משום דחיה לא הי' מותר היכי שאין המאכל נפסד מאתמול כיון דאפשר לקיים שניהם, א"ו דהותר לגמרי, וכ"כ התוס' ביבמות דהותר ועיין ברא"ש (יומא דע"ג) בשם הר"מ וז"ל כיון דהתורה התירה לנו אוכל נפש הוי לדידן כל או"נ ביו"ט כמו בחול, וכתב עוד שם דהא ביו"ט איכא עשה ול"ת באיסור מלאכה וא"כ אמאי שוחטין ביו"ט מוטב היה לאכול נבילה שאינה אלא איסור לאו א"ו דלגמרי התירה התורה מלאכת או"נ ביו"ט, וכיון שבעצם המלאכה אין שום איסור וכעושה בחול דמי א"כ כי מיחשב בה לצורך אחר מאי הוי אטו ע"י מחשבתו יאסור וכי היכן מצינו לעונש על מחשבה ובהדיא אחז"ל מחשבה רעה אין מצרפה למעשה מחשבה רעה אין בכחה כ"א לפגום קדושת ומעלת המצוה ולומר שמצוה כזאת שמעורב בה מחשבה רעה אינה מקובלת ורצויה לפניו ית' ואין בכחה לדחות לל"ת, אבל אין בכח מחשבה רעה לעשות איסור בדבר שעצם הפעולה מצד עצמה אין בה שום איסור, ובזה נדחה נמי ראיה השניה שהביא כ"ת ממ"ש הטור (יו"ד סי' רס"ו) בשם ר' אליעזר הלוי דאם האב יודע למול אין לו למול בשבת אם יש אחר שיודע דהא מילה הוא פסיק רישא גבי דידי' דהא מכוון לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מיקרי תיקון ושרי ע"ש, הרי דאיכא חילוק בין גברא לגברי, דהתם נמי במילה שאינו אלא דחיה לכן כל מצוה שמעורב בה כוונה לתיקון אינה יכולה לדחות ולא דמי כלל למלאכת או"נ שהותרה לגמרי לא תאסר מפני מחשבתו הרעה אשר חשב בה לשם הנאה עצמיית וזה נכון. אלא דאכתי יקשה מהא דאיתא בשו"ע (או"ח סי' תרמ"ו) גבי הדס שהי' ענביו מרובות מעליו דאין ממעטין אותם ביו"ט לפי שהוא מתקן ואם ליקטן א"א לאכילה ה"ז כשר. וע"ש בט"ז שהביא בשם המ"מ דגורם ברמב"ם או שליקט "אחר" ור"ל אחר שיש לו הושענא אחריתא ואין נצרך לתיקון זה, וזהו כאוקמתא שבש"ס (סוכה דל"ג) והרי דאיכא חילוק בין גברא לגברא, דמי שחסר לו הושענא אסור ללקט אפי' לצורך אכילה כיון דמכוון גם לתיקון, ודוקא אדם אחר שודאי שאינו מחשב לתיקון הוא דשרי. והתם הא לא שייך חילוק שלי כיון דההיתר אינו מטעם דחיה ואפ"ה פוסלת בו הכוונה, ולכן נ"ל הסבר אחר שבזה יתורץ גם מהדם, דאין לה שום דמיון לאוכל נפש ביו"ט, דהא תינח אם מלאכת או"נ היתה בכלל שארי מלאכות האסורות ביו"ט מטעם הלאו דלא תעשה מלאכה, והא דכתיב אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם, הוי היתר. לצורך אכילה הותרה. אז היה מקום לומר דכיון שהשוחט אינו מתכוון לאכילה הרי נשארה באיסורא, אבל באמת זה אינו, דמלאכת או"נ לא היתה כלל באיסור דלא תעשה מלאכה, דאין זה מלאכת עבודה, ועיין בפמ"ג בפתיחה הכוללת להלכות יו"ט שביאר דהכי היא דעת הרמב"ם ורש"י דמלאכת או"נ לא נאסרה כלל וכ"כ הפנ"י (ביצה די"ב) על שמם ע"ש, אלא שהפריז שם קצת לומר דדעת רש"י ורמב"ם דמלאכות אלו הותרו אף ללא צורך עי"ש אבל לענ"ד יש לפקפק בזה דא"כ למה לן לטעמא דמתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, וכן לטעם דהואיל, ותיפוק דמלאכה הזאת לא נאסרה כלל ולא קאי עלה הל"ת דלא תעשה מלאכה, אע"כ שדוקא חו"נ שהוא לצורך היום לדידי' או לאחרים לא מיקרי מלאכת עבודה, משא"כ שלא לצורך כלל או לצורך עכו"ם וכלבים ולצורך חול, הוי זה מלאכת עבודה, וכן מבואר להדיא בפמ"ג שם. והן אמנם דמירושלמי אפשר להוכיח כהפנ"י. דבפ"ק דביצה ה"ג הכי איתא ר' חיא בשם ר"י המבשל נבילה ביו"ט אינו לוקה שהותר מכלל בישול ביו"ט ר"ל אמר אינו לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד כו' ע"ש, ובפשיטות נראה דיסוד פלוגתתם תלי בזה דר"י סובר דמלאכת או"נ לא נאסרה מעיקרא, ולכן אפי' שלא לצורך כלל נמי לוקה כיון דלא עלה קאי האיסור דעשיית מלאכה ור"ל מפרש דמתחלה נאסרה גם או"נ הוי בכלל דלא תעשה מלאכת