זקן אהרן חלק א נח

חילול יו"ט מעיקרו וכאילו הולך בחול ממש, ועוד דשאני התם שהמת מוטל כבר כמה ימים בין העכו"ם והוא מת מצוה וצריך למהר קבורתו כל מה דאפשר כדי שלא יתנוול וגם בכה"ג אוסר הריב"ש שם, אבל אי לאו האי טעמא אסור אפי' לצורך המת וכמ"ש הרא"ש (פ"ק דמו"ק) בד"א שעושים צרכי המת ביו"ט שני כשרוצים לקברו בו ביום אבל אם אין רוצים לקברו בו ביום אין עושים לו שום איסור מלאכה אפי' ע"י א"י, וכ"פ בשו"ע סעיף ד', ובע"כ הא דהתיר הרשב"א היינו מטעמים שכתבתי, וגם בכה"ג אוסר הריב"ש, אלא דבזה י"ל דבמצוה דמילה כיון דיש בה כרת וחמירא כ"כ לא בעינן בעידנא, ויש להביא קצת ראיה לזה מלישנא דר' עקיבא (פי"ט דשבת) דאמר דמשו"ה מכשירי מילה אינו דוחה שבת משום דכלל הוא כל מלאכה שאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת, ולמה לי' למיתלא דלכך אינו דוחה שבת משום שאפשר לעשותן מע"ש, הלא גם אם לא הי' אפשר לעשותן מע"ש נמי לא היה בדין שידחו, משום דאינו בעידנא, דבעידנא דעובר על איסור שבת אינו מקיים אכתי את עיקר מצוה דמילה, אלא מכשיריה. א"ו משום דבעשה חמורה כזאת שיש בה כרת דחי אע"ג דלא הוי בעידנא. אמנם מש"ס דשבת שם ובכ"מ מוכח דלא אמרי' דמילה דוחה צרעת כ"א מטעם דלא הוי בעידנא הרי שגם במילה בעי' בעידנא. והראיה שהבאתי מזה שתלי ר' עקיבא דין דמכשירין משום שאפשר לעשותן מע"ש ותיפוק מטעם דלא הוי בעידנא. יש לדחותה. די"ל דאתי לאשמעי' מ"ש הנמוק"י (פ"ב דב"מ) דכהן המחזיר אבידה בבית הקברות הוי שפיר בעידנא משום דכל זה הוי צורך אבידה והרי הוא עסוק בהחזרתה, וה"נ י"ל לענין מילה שהרי באמת עיקר מצות מילה לא נאמר שימול דוקא בעצמו, רק על ההשתדלות שמוטל על האב או על ב"ד שיעשו ככל אשר תשיג ידם וכמ"ש לעיל בשם המקנה ומנ"ח וא"כ כל דבר ופעולה שעושה בכדי לסבב הדבר לקיים מצות מילה הכל יחשב אף הוא למצות מילה, וההכשר גופא מצוה הוא, אף שאכתי לא נגמרה המצוה וכמו לענין אבידה, וע"כ הוצרך ר"ע להאי כללא אבל את זה אנו מבקשים דלפ"ז בנ"ד הוה שפיר בעידנא דההילוך גופא מה שהולך לצורך מילה הוי כמו עשייה במצוה העקריית, דדמי ממש למחזר אחר אבידה בביה"ק דההילוך נחשב כעושה המצוה לדברי הנמוק"י, ה"נ ההילוך חשוב כעושה המצוה גופא: אכן אכתי דברי הנמוק"י במחלוקת שנויה, דהתוס' ודאי לא סברי כוותי' דהתחלת המצוה חשיב בעידנא, דכן מוכח מדבריהם (גיטין דמ"א) בד"ה לישא, שהקשו דליתי עשה דפרו ורבו ולידחי לאו דלא יהיה קדש ותי' דהלאו מיעקר משעת העראה והעשה לא מקיים אלא בגמר ביאה דחזיא להתעבר ולא הוי בעידנא, הרי להדיא דאפי' אם מתעסק בעשיית המצוה גופא כל זמן שלא נגמר לא חשיב בעידנא, ועיין בנו"ב שהוכיח נמי מתוס' דיבמות דסוברים דהא לא חשיב בעידנא, ומסיק שם דמחלוקת רבא ור"א (זבחים דצ"ז) פליגו בזה ע"ש, וכפי הנראה דלדינא נמי לא קי"ל כהנמוק"י, דהא עיקר הוכחת הנמוק"י דגם התחלת המצוה חשיב בעידנא הוא דהא במילה גופא לא נגמרה המצוה עד שיפרע דחל ולא פרע כאילו לא מל והיכי דחי עשה דמילה אע"כ דהתחלת המצוה חשיב בעידנא: ואמנם ראיה זאת אינה כ"א למ"ד מקלקל בחבורה חייב ולדידי' איסור דאורייתא יש בפעולת המילה דחובל הוא, ורק ההיתר הוא מטעם דמצות מילה דוחה לל"ת דשבת, ושפיר מוכח דהתחלה נמי חשובה בעידנא דאל"ה לא הוה דחי דהא הל"ת עובר משעת החיתוך, והעשה לא מקיים עד דפרע, אבל למ"ד מקלקל בחבורה פטור והחיוב שבמילה הוי מצד דמילה חשוב תיקון דמתקן גברא וכמבואר (שבת דק"ו) ור"י התם מתקן הוא כדר"א דאמר מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי כו', א"כ לדידי' אין שום ראיה דהתחלת המצוה חשוב בעידנא דהא י"ל דלעולם לא חשוב בעידנא ואפ"ה לא קשה דהא כל זמן שלא פרע לא קיים המצוה וחלול שבת נעשה מיד, דז"א דכל זמן שלא פרע ולא קיים המצוה בשלימות, גם חילול שבת ליתא דהוי עדיין מקלקל גמור והתיקון בא בשעה שפרע, וא"כ באו בבת אחת, דקודם שפרע דלא נעשה התיקון חשוב מקלקל ופטור, ובשעה שנעשה התיקון דהיינו לאחר שפרע אז שפיר שייך דעשה דמילה דוחה לל"ת וא"כ אליבא דידן דקי"ל מקלקל בחבורה פטור, שפיר י"ל דהתחלת המצוה לא חשיב בעידנא כיון דלדידן נפל יסודו של הנמוק"י, ואכן אע"ג שבארתי דלדידן התחלת המצוה לא חשיב בעידנא אפ"ה יש להתיר בנ"ד ההילוך ביו"ט משום דבמלאכת יו"ט לא בעינן כלל בעידנא: וכן מצאתי לגדול אחד שהוכיח כן מדברי התוס' יבמות שהקשו דאמאי לא ילפינן דעשה דוחה ל"ת משריפת קדשים דגלי קרא בהדיא דלא דחי הא לא"ה הוה שרי, ותי' דשאני יו"ט דהותר מכללו אצל אוכל נפש, והנה הא תינח בכל התורה אי"א למילף משריפת קדשים ביו"ט משום דיו"ט הותר מכללו אבל מלאכת יו"ט ודאי דיש למילף מיו"ט גופא דהוצרך לקרא מיוחד לאסור בשריפת קדשים הא לא"ה הוה שרי משום דעשה דוחה ל"ת, ובאם ילפי' מהתם הוה שמעי' דלא צריך בעידנא דהא התם איכא גם כיבוי ותחלתו מכבה ולא הוי בעידנא, אלא דבכל התורה לא ילפי' מהתם משום דהותר מכללו, אבל מלאכת יו"ט גופא שפיר ילפי' מהתם, ולפ"ז במלאכת יו"ט לא בעינן בעידנא, וכ"ש בנ"ד בהילוך חוץ לתחום דכל עיקרו אינו אלא דרבנן שאין בו משום סייג וסרח איסור דאורייתא וגם ביו"ט שני דהי' אפשר להתיר ההילוך לצורך מצוה אע"ג שקיום המצוה יבוא אח"כ: אלא דאכתי לבי מהסס להתיר בזה מחשש אחר, דהא התינוק נפל פחות מבן שלשים הוא וא"כ יש לחוש שמא ימות הולד, דבנפל שאין לו חזקת חי צריכין לחוש לזה ונמצא שיחלל יו"ט בחנם, ובכה"ג כתב המג"א (סי' תקכ"ו ס"ק י"ז) דבמת מושלך בשדה כל שלא אפשר להגיע שם לקברו בו ביום אסור לילך חוץ לתחום גם ביו"ט שני ואע"ג דאיכא חשש שמא יאכלוהו כלבים מ"מ אין להקל דיש לחוש שיאכלוהו כלבים קודם שיבואו לשם ויחלל יו"ט בחנם, והשתא התם דלצורך מת שכחול שויוהו רבנן, ובשגם שמושלך בבזיון ואיכא למיחש שכלבים יאכלוהו ואפ"ה לא הקילו מחשש שמא יחלל יו"ט בחנם, כ"ש בנ"ד דאיכא למיחש לשמא ימות הולד קודם המילה ויחלל יו"ט בחנם, ולא מיבעי למ"ש הדגו"מ (יו"ד סי' ש"ה) דפחות מל' יום לית לי' חזקת חי, וגם שיטת רש"י (ב"ק די"א) דהא דבכור אין נפדה בפחות מל' יום מחשש נפל הוא, דודאי איכא למיחש שמא מת, אכן לא נעלם ממני שגדולי האחרונים תפסו בזה על הדג"מ והחת"ס (חיו"ד סי' רצ"ד) הביא מן הש"ס (ספ"ק דערכין) דאיתא התם שאפי' לעובר במעי אמו יהבינן חזקת חי, דה"ק התם מהו דתימא לא יהבינן חזקת חיותא קמ"ל דיהבינן ע"ש, בכ"ז הא קי"ל בכ"מ לחלק בין שמא מת לשמא ימות דלשמא מת לא חיישי' מטעם חזקת חי ולשמא ימות חיישי' כמבואר בגיטין (דכ"ח) גבי ה"ז גיטך דאסורה לאכול בתרומה בבת ישראל לכהן מחשש זה דשמא ימות ע"ש, וא"כ בנ"ד אע"ג דלשמא כבר מת לא חיישי' אבל אכתי כיון דהברית מילה צריך להיות בשבת שאחר יו"ט עלינו למיחש לשמא ימות ויחלל יו"ט בחנם, סוף דבר בהא סליקנא, כת"ר הביא דיש מי שהתיר