זקן אהרן חלק א נז

בש"ס (ביצה דכ"ב) איכא שלשה אבעיות זא"ז אבא בר מרתא בעי מאביי מהו לכבות הנר מפני דבר אחר ביו"ט אביי בעי מיני' דרבה מהו לכבות הדליקה ביו"ט, ושוב בעי רב אשי מאמימר מהו לכחול העין ביו"ט, והביא שם מברייתא דאין מכבין את הבקעת ביו"ט בשביל לחוס עליו ואם בשביל שלא יתעשן הבית מותר, ומוקי לה כולהו דברייתא זאת אתיא כר"י דמכשירי אוכל נפש שרי דדריש לכם לכל צרכיכם, ואיתא שם עוד דאמימר שרי למכחל עינא ביו"ט שני של ר"ה דס"ל כנהרדעא דשתי קדושות הן, ומסיק דלית הלכתא כוותי' דקי"ל דקדושה אחת הן ע"ש, וכתב הרי"ף ע"ז דגמרינן מיהא מאמימר דביו"ט שני של גליות שודאי שתי קדושות הן דשרי למיכחל עינא, ומשמע שדוקא למיכחל עינא לחוד הוא דיליף להתיר מהא דאמימר ולא שארי דברים דבעיא להו שם בש"ס, אכן הר"ן כתב וז"ל דשמעי' משמעתא זאת דאמימר דמותר לכבות הנר מפני דבר, אחר וגם מותר לכבות הדליקה מפני איבוד ממון ביו"ט שני, דבש"ס מוכח דכל הנהו תלתא אבעיות כהדדי נינהו ושרי לר"י ואסרינן לרבנן, וכיון דבמכחל עינא סמכי' אדר"י ביו"ט שני של גליות הוה"ד בלכבות הנר מפני דבר אחר ומפני איבוד ממון דדליקה סמכינן עלי' נמי ביו"ט שני, ולדברי הר"ן אין בזה גבול וקצבה לומר שדוקא מת וחולי מפלגינן יו"ט שני מראשון אלא דהוה"ד מפני תשמיש ואיבוד ממון שרינן, וא"כ י"ל דמשום מצוה נמי, ונ"ל להוכיח שגם הרמב"ם סובר כהר"ן, דבפ"א מהלכות יו"ט כתב וז"ל וכן מותר לכחול את העין ביו"ט שני ואעפ"י שאין שם חולי, וכתב המ"מ שהטעם הוא לפי שהנאת הגוף הוא, ולכאורה תמוה דהא בש"ס בבעיא דאמימר דמהו לכחול העין ביו"ט קאמר בש"ס היכא דאיכא סכנה לא מיבעי לי' דאפי' בשבת שרי כי קא מיבעי לי' סוף אוכלא ופציחי עינא, ופרש"י שקרוב להתרפאות הוא ואינו כוחל אלא להגיה מאורו, וא"כ משמע שדוקא במקום חולי פשיטא לי' דאסור, וא"כ למה כתב הרמב"ם דאפי' שלא במקום חולי נמי שרי, ובע"כ צ"ל כמ"ש הב"ח (סי' תצ"ו) דהרמב"ם אינו מפרש כרש"י אלא מפרש דתרתי קא מיבעי לי', חדא סוף אוכלא דהיינו בחולי שאין בו סכנה, ופצוחי עינא היינו דליכא חולי אלא להנאת הגוף ע"ש, אלא דהא גופא קשה לי' מנ"ל להרמב"ם לפרש כן דאפי' שלא במקום חולי מיבעי ולדחוק כ"כ בפי' הש"ס וצ"ל משום דהרמב"ם מפרש כהר"ן דלא רק בבעיא דמכחל עינא סמכינן על ר"י להתיר ביו"ט שני אלא שגם בבעיות דמכבין מפני הדליקה ומפני דבר אחר נמי סמכינן להתיר, והתם הא ליכא צערא כ"א הנאת הגוף דתשמיש ואפ"ה שרי, והרי שמעי' מהתם דאפי' שלא במקום חולי נמי שרי להכי מפרש הבעיא דמכחל עינא נמי שלא במקום חולי כ"א בהנאת הגוף גרידתא, ואי"ל דא"כ אמאי לא הזכיר הרמב"ם דמותר ביו"ט שני כ"א לצורך מת ומכחל עינא ושייר מלהזכיר גם לכבות מפני דבר אחר ומפני הדליקה, די"ל דכיון דזכר למכחל עינא דשרי, ולשיטתו דמכחל עינא אינו כ"א הנאת הגוף, לא הוצרך תו להזכיר אינך דידעינן זה מכ"ש, דהשתא מיכחל עינא דאין בה כ"א הנאת הגוף גרידתא שרי, כ"ש לכבות הנר מפני צורך תשמיש דהנאה דמצוה היא, וכן לכבות מפני הדליקה דאיכא הפסד כ"ש דשרי, עכ"פ זה ברור דרמב"ם סובר דשרי ביו"ט שני אפי' לצורך הנאת הגוף גרידתא, וא"כ כ"ש דלצורך מצות מילה דשרי ביו"ט שני, ושמא זהו נמי טעמא דרמב"ם דסובר דמילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני דהיינו משום דלשיטתו אזיל שסובר דאפי' משום הנאת הגוף גרידתא נדחה יו"ט שני כ"ש לצורך מצות מילה, וכ"כ הרע"ב בפ' ר"א דמילה שדוקא יו"ט שני של ר"ה אינו דוחה אבל יו"ט שני של גליות דוחה: וכ"פ הש"ך (יו"ד סי' רס"ו) וזולת זה הביא הש"ך שם סק"ח בשם הרמב"ם וגם התפא"י (פי"ט משבת) הביא כללא בשם הרמב"ם דלאו דוקא מילה שלא בזמנה דוחה יו"ט שני אלא הוה"ד כל שארי הדברים של צורכי מילה שאינם דוחים שבת דוחים יו"ט שני ע"ש, ונהי' דלשון הרמב"ם גופא לא משמע הכי, דבפ"א מהלכות מילה לאחר שחשב בפרק הזה כל אלו שאין מילתם דוחה שבת, כתב בהלכה ט"ו וז"ל וכל מי שאינו דוחה שבת אינו דוחה יו"ט ראשון ודוחה את יו"ט שני עכ"ל, דלשון וכל מי שזכר משמע דקאי על הילודים גופא כגון מי שנולד בין השמשות ומי שנולד בחדש השמיני, או הוציא העובר ראשו, וכל הנהו דחשיב בפרק הזה שהחסרון הוא בילד גופא אם זמנו היום, בזה כתב הרמב"ם דכל הספיקות הללו דחשיב דאינם דוחים שבת דוחים יו"ט, אבל לא קאי זה על צורכי והכשרי המילה, וא"כ אין ראיה מזה להתיר הילוך חוץ לתחום ביו"ט שני, דזהו מהכשרי מילה שאפשר היה לעשותם מעיו"ט אכן נאמנו עלינו הנהו תרי סהדי הש"ך והתפא"י ז"ל שכתבו בשם הרמב"ם בזה"ל דהוה"ד כל שאר הדברים שאינם דוחים שבת דוחים יו"ט שני שמלשון זה משמע להדיא דהוה"ד כל הכשרי מילה שאפשר היה לעשוחם מע"ש שאינם דוחים שבת דוחים מיהא יו"ט שני, עכ"פ לשיטת הרמב"ם והר"ן והש"ך היה נראה להתיר הילוך דחוץ לתחום לצורך מילה ביו"ט, ואין להביא ראיה ממ"ש בה"ג הובא בטור (או"ח סי' תקכ"ו) דמותר ללות המת ביו"ט שני חוץ לתחום אף א"ג דלויה אינו צורך המת כ"א מצוה, הרי דשרי לילך חוץ לתחום לצורך מצוה, דהתם שאני דלגבי מת כחול שויוה רבנן, ולכן אע"ג שאינו צורך המת אין בו איסור כיון שאין בזה חילול יו"ט כלל דכחול הוא וכמ"ש האחרונים ע"ש: אכן כל זה הוא לשיטת הרמב"ם והר"ן, אבל שיטת הטור וכן משמעות הפוסקים דמשום מצוה אין נדחה יו"ט שני, רק לצורך מת וחולי כמו מכחל עינא לחוד הוא דנדחה ולדידהו ודאי דחוץ לתחום נמי אין נדחה, ואין לומר דחוץ לתחום שאני משום דהוי שבות דשבות, דכבר כתב הנו"ב מהדו"ת (חאו"ח סי' מ"ד) דאין מדמין יו"ט שני לשבות ואפי' בשבות דאמירה לא"י דקיל טפי משבות שעושה בגופו לא רצה להתיר ביו"ט שני מטעם שבות דשבות ע"ש, כ"ש הילוך דחוץ לתחום שעושה בגופו דאי"א להתיר מטעם שבות דשבות, ושוב מצאתי להדיא ברמב"ם (פ"א מהלכות יו"ט הלכה כ"ב) וז"ל יו"ט שני אע"פ שהוא מדרבנן כל דבר שאסור בראשון אסור בשני בין בדבר שהוא עשום שבות בין במלאכה בין שיצא חוץ לתחום מכין אותו מכת מרדות כו' עכ"ל, הרי להדיא דהילוך חוץ לתחום אין נדחה ביו"ט שני מטעם שבות דשבות ורק דברים הללו שהתירו חז"ל כגון מת ורפואה והנאת הגוף לשי' הרמב"ם, אבל מלאכות הללו שמצד עצמן לא הותרו מטעם שבות דשבות נמי אין להתירן, וא"כ לשי' הפור דמשום מצוה אין נדחה אין להתיר אע"ג דהוי שבות דשבות: והנה כל זה הוא אם הברית מילה היה צריך להיות ביו"ט גופא אבל בנ"ד שביו"ט גופא לא יהיה המילה כ"א בשבת שלאחריו, וא"כ בעידנא דמיעקר איסורא דיו"ט לא מקיים אכתי מ"ע דמילה, ואין להביא ראיה להתיר ממה שהביא הטור בשם הרשב"א וכ"פ בשו"ע או"ח (סי' חקכ"ו) אם נודע לבני עיר אחרת שישראל מת רחוק משם ד' או ה' ימים ולא ניתן לקבורה אע"פ שלא יוכלו להגיע לו עד לאחר המועד, מותר לצאת לדרך ביו"ט שני כדי למהר קבורתו, הרי שמותר לחלל ביו"ט שני אפי' כשמצוה הקבורה תהא בחול, חדא דמצורכי מת אין ראיה, דכחול שויוה רבנן לגבי מת ונעצא שאין בזה