זקן אהרן חלק א נו

דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי, וע"ז תי' דבלא קרא הו"א דאשה מחויבת למול, היינו שצריכה להדר ולבקש איזה איש שימול את בנה, להכי איצטריך קרא דאותו לומר שגם זה אין האשה מחויבת, וכיון שכן ממילא מוכח דחיוב דאותו שעל האב, אינו נמי כ"א החיוב להדר אחר איש אחר, דאי על עצם המילה לא היה צורך לדייק ולכתוב אותו בכדי למעט אותה כיון דא"א לאשכוחי באשה וכמ"ש, אע"כ שגם החיוב דאב אינו על המילה גופא כ"א להדר אחרי איש אחר והו"א דחיוב זה מוטל גם על האשה ושפיר הוצרך למעט מאותו ולא אותה, והרי הוכחנו מכל זה דעיקר חיוב המילה בעצם מוטל על כל ישראל בשוה, ורק ההשתדלות הוא על האב או הב"ד אבל חיוב דמילה כל ישראל חייבים בו ואין זה כלל מטעם שליחות: ולפ"ז אין מקום לכל דבריו שרוצה לדון בזה מטעם דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו, וכן מטעם דכל מה דלא מצי עביד שליח לא מצי משוי, דזה אינו ואין בזה משום כדי שיזכה חבירו אלא משום שיזכה הוא עצמו כיון דהמצוה מוטלת על המוהל גופא, ולאו מטעם שליחות הוא, וכ"ש בנ"ד שהאב אינו אומן וגם אינו בביתו דודאי המצוה מוטלת רק על המוהל וז"ב: אלא דאכתי קשה דברי רש"י ביבמות שהבאתי שכתב להדיא שמצות מילה מוטל עליהם ולא על אחרים, ונ"ל ליישב בתרי אנפי' חדא דהתם מיירי לענין עיכוב עשיית הפסח, ולענין זה דוקא קאמר רש"י דהמצוה מוטלת עליהם, כלומר שדוקא מילת בניו היא דמעכבים לעשות הפסח אבל אחרים אע"ג שבודאי חייבים לכל מי שיראו ערל, מ"מ אין מילת תינוק איש זר מעכב בעשיית הפסח, וראי' דהא ב"ד ודאי דמחויבים למול כל ערל של"מ אביו, מ"מ אין מילתו מעכבת מלעשות הפסח, דעיכוב עשייתו הוא דוקא כשבניו ערלים, או לאדון שעבדיו ערלים, אבל לא ערל תינוק איש זר שאינו אביו ולא אדונו, וראיה לזה דלא על עיקר חיוב מצות מילה קאמר רש"י דהא קאמר התם דמצות מילה מוטלת "עליהם" בלשון רבים דהיינו על אביו ואמו דמיירי התם וכמ"ש הרי שהיו אביו או אמו חבושין כו' ואי על עיקר חיוב מצות מילה, הא אשה אינה חייבת למול את בנה דכתיב אותו ולא אותה, וקושיא זאת הקשו כל המפרשים ועיין במהרש"א שתירץ דכיון דחייבת לעשות פסח מצוה נמי עליה למול את בנה דמילת זכרים מעכבת נמי בה דהרי נמי עבדים מעכבת בה ע"ש, הרי להדיא דהתם אין זה ענין כלל לעיקר מצות מילה, אלא למי שמעכבים עשיית הפסח בשבילו, ואשה אע"ג שאינה מחויבת במילה אפ"ה בניה הערלים מעכבים אותה מלעשות הפסח, וב"ד ואנשים אחרים אע"ג שודאי מחויבים הם לימול כל ערל אפ"ה אין מילתם מעכבתם מעשיית הפסח, ורק לזה נתכון רש"י במ"ש שהמצוה מוטלת עליהם, היינו שמילת בניהם מעכבתם מפסח אבל עצם חיוב דמילה בודאי מוטל על כל ישראל, ולהיפך על האשה ליכא חיוב וז"ב: אלא דאכתי קשה דלמ"ש דחיוב מילה הוא על כל אחד מישראל כמו אב לבנו, דבקרא סתמא כתיב המול לכם כל זכר, וא"כ יש להבין מ"ש הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה) דאין מלין התינוק שלא מדעת האב, ולמה בעינן דעת האב ע"ז כיון דהוא מחויב כמו האב, ועוד יש להבין באמת מה יתרון נתנה התורה בזה להאב, ולעיל כתבתי דהשתדלות והתעסקות מוטלת על האב, אבל גם זה דחוק, דאטו אם האב אינו רוצה למולו מי לא מוטל החיוב על כל אדם להשתדל ולהשיג מוהל מומחה, אתמהה, דלענ"ד דבר פשוע דבכה"ג שאין האב רוצה מוטל חיוב ההתעסקות נמי על כל ישראל, וא"כ אכתי מה יתרון לאב על כל ישראל ולכן נ"ל דבר חדש דהנה אף שמצות המילה מוטלת על כל ישראל, אבל הא תינח בערל שהוא גדול ויש לו דעת ומרצונו מבקש להכניס עצמו בסכנת ניתוח המילה, אבל קטן בן שמונה ימים מי נתן הרשות לאיש זר להכניס הקטן בדבר שיש בו סכנה, דהא מילה סכנתא היא ועיין בחדושי הרשב"ץ (כתובות די"א) שנשאל מאב אחד אשר בנו חולה גדול והמומחים צוהו שימסרהו לחתוך אותו שהוא דבר שיש בו סכנה, ונשאל אם האב יכול למסור את בנו בידים לסכנה, והעלה לדבר פשוט שיכול, ופשיט לה ממילה דהאב יכול למול את בנו אע"ג דמילה סכנתא, וכמו שיכול האב למוסרו למילה שהיא סכנה, כמו כן יכיל נמי להכניסו לסכנה אחרת דרשות לאב לעשות עם בנו כרצונו, ולפ"ז י"ל שזהו עיקר החיוב שהטילה תורה על האב, היינו שאליו נתנה הרשות להכניסו למילה אע"ג שסכנה היא, ובלא דעתו אין רשות לשום אדם למולו, לא מפני שאין המצוה דמילה מוטלת על שארי אנשים, כ"א משום שבלא רשות האב אין רשאים למוסרו לסכנת המילה. והיינו מ"ש הרמב"ם שאין מלין את התינוק בלא דעת האב דבעינן דעת ורשות האב ע"ז, ואם עבר האב ולא מלו ב"ד מוהלין אותו דגם לב"ד ניתן הרשות ע"ז אבל לא לשאר אנשים פרטיים: ויוצא מזה דין חדש דתינוק אסופי שאין לו אב ואם, שאין רשות לשום אדם למולו בלא רשות ב"ד, ושמא זהו כוונת רש"י ביבמות הנ"ל במ"ש דמצות מילה מוטלת עליהם ולא על אחרים, אין כוונתו דמצות מילה לא מוטל על אחרים, אלא כוונתו דהרשות למולו לא מסרה תורה לשום אדם, ובזה ניחא נמי מ"ש רש"י "עליהם" דהיינו האב והאם אשר קשה לכאורה הא האשה אינה מחויבת למול את בנה, ולמ"ש דמיירי בנתינת הרשות ובזה י"ל דרש"י לשיטתו סובר דגם להאם ניתן הרשות, דכן מוכח מלשונו (כתובות די"א) ד"ה גר קטן שכתב וז"ל קטן שאין לו אב ואמו הביאתו להתגייר ע"כ. וכתב בב"י (יו"ד סי' רס"ח) בכוונת רש"י דגם דעת האם מהני כמו דעת האב ודלא כמ"ש בב"ח ובהגהות יעב"ץ שדעת האם אינו מועיל ע"ש, וכיון שכן שפיר כתב דהמצוה מוטלת על האם ג"כ דגם לה ניתן הרשות למוסרו למילה, אבל שהיא תהא המוהלת ודאי אינה רשאה דשפיר אתמעט מקרא דאותו ולא אותה, עכ"פ לפמ"ש יראה כ"ת שמה שאדם אחר הוא המוהל אין זה ענין כלל לשליחות, וכן אין שייך בזה חטוא כדי שיזכה חבירך, דרק כדי שיזכה הוא עצמו יש בזה, דהמוהל גופא עושה המצוה המוטלת עליו גופא, וכ"כ החת"ס (חאו"ח סי' פ"ב) דבמילה אין חילוק אם האב מל או אחר, כל הזריז הרי מקיים מ"ע ולא שייך בזה חטוא בשביל שיזכה חבירו דעושה זה בשביל עצמו שמוטל עליו למול וז"ב: ועתה נבוא לבאר ע"ד ההיתר לצאת מחוץ לתחום לצורך מילה ביו"ט שני גופא, והנה זה לשון הטור (או"ח סי' תצ"ו) כל מה שאסור ביו"ט ראשון אסור בשני ולענין מת לבד הוא חלוק שני מן הראשון וכן לכחול את העין אע"פ שאסור בראשון אלא ע"י עו"ג כו' בשני מותר אפי' ע"י ישראל אע"ג שאין בו סכנה עכ"ל, ומלשון זה פשוט דאסור לצאת חוץ לתחום אפי' לצורך מצות מילה כיון דשפתיו ברור מללו דאין חילוק בין שני לראשון כ"א להנך שני דברים לבד, מת ומכחול עינא, דצורך חולי שאין בו סכנה הוא, ואי הוה שרי גם לדבר מצוה הו"ל לכתוב נמי דלדבר מצוה שריא, א"ו דדעת הטור דלשום דבר מצוה אין להתיר שים זלזול ביו"ט שני, וכדברי הטור מוכח גם כן מלשון המחבר שם ופוסקים האחרונים שכתבו דאין בין שני לראשון כ"א לצורך מת וצורך חולי וצערא דגופא כמו מכחול עינא, אכן בכ"ז נ"ל להוכיח שכמה מגדולי הפוסקים חולקים ע"ז וסוברים דאפי' לצורך מצוה שרי לזלזל ביו"ט שני דהנה