זקן אהרן חלק א נה

דאם שכרו בסתם בלא זמן קצוב נתבטל השכירות לאחר שסילקו ודוקא בתוך זמן השכירות מותר הטלטול לאחר שסילקו, ולפ"ז כיון שאותן הגזברים ששכרו מהם כבר מתו ונסתלקו בטל גם השכירות, דודאי השכירות היה בסתם, אכן הפמ"ג שם ובשו"ע של הרב כתבו להיפוך דאם שכרו בסתם אין מתבטל השכירות לעולם דלעולם הוי כתוך זמנו ונראה דכוותייהו נוהגין, דאי כפסק המחבר א"כ בכל עת שמסתלק הגזבר של הממשלה צריכין לשכור רשות מחדש, ולא שמענו לנהוג כן, אע"כ דסומכין על השכירות ששכרו מתחלה משר העיר ושוב אין שום אחד יכול לאסור לעולם וכ"כ התפא"י בהקדמה למס' עירובין ובפירושו שם בפ"ו בפשיטות, דכיון שמתחלה כשנתיישבו ישראל בעיר שכרו הרחוב משר העיר אין שום מומר ונכרי יכולין לאסרו ע"ש, אכן אפי' בעיר כזאת שלא הותקנה מעולם בעירובין וידוע ודאי שלא שכרו הרשות עד עתה, באופן שנצרך כעת לשכור רשות, תמהני נמי מה שאלה היא זו איך עושים עם הללו שאינם מודים בעירוב, אטו שכירת הרחוב צריך להיות מאת כל אחד מהדיירים והלא אפשר לשכור מאחד מפקידי השלטון ואין צורך גם להביא ממקום גבוה אלא גם מאחד מן המיליציניורים הנמוכים סגי, ואם הוא לא ירצה, אפשר לשכור גם מאשת המיליצניור, וכ"ש למה שהעליתי לעיל סימן כ"א, דלדידן שהקהלה העברית מאושרת מטעם הרשות וגם הרב מאושר, והרב והקהלה עושים גם כמה מלאכות מעבודת המלך, שאפשר לשכור גם מהם ע"ש, והשכירות סגי בפחות משו"פ כמבואר כ"ז להדיא בשו"ע שם, וגם אופני השכירות הוא לא בעד איש מיוחד כ"א אחד או שנים מבאי כח העיר ישכרו מהם הרשות לטלטל ברחוב בעד כל ישראלים הדרים בעיר, ואחרי כי הדבר כ"כ נקל לקיים, החיוב אפוא לפני כל ירא ד' החפץ לזכות את ישראל להתאמץ ככל האפשר ולתקן עירובין: והנני חותם ברגשי ידידות ובברכת אהרן וואלקין. סימן כ"ו ברה עש"ק ח' אלול תרפ"ה פינסק כבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר מרדכי שלמה הורוויץ רב בקאסאווא ע"ד שאלתו שבכפר אחד רחוק פרסה מעירו נולד בן בשה"ג ופסח חל ביום ה' ו, והברית מילה בזמנה נצרך היה לפ"ז להיות בש"ק א' דחוה"מ, ולא רצה שום מוהל לעזוב את עירו בימי פסח ולנסוע בער"פ שיהיה בכפר בימים הראשונים של חג קדשנו, ולכן שואל אם יש היתר להמוהל שילך בעש"ק הוא יו"ט שני של גליות בכדי למול מילה בזמנה ביום ש"ק, והנה כ"ת בנה וסתר כמה בנינים, מתחלה רצה לבנות יסוד על הדין דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירו, ואח"כ חקר אם המוהל קיים איזה מצוה ואף אי נימא שעושה מצוה מ"מ אין זה מצות מילה ממש, דמצות מילה הוא רק על האב או על הב"ד והאב אינו רשאי לעשות גם שליח וכמ"ש הש"ך (חו"מ סי' שפ"ב) דאם המכבד לאחר למול את בנו מבטל את המ"ע כי החיוב הוא על האב בעצמו, וכ"ת פלפל הרבה בזה וגם בפרטים המסתעפים מזה אי חל השליחות כיון דלא מצי עביד בעצמו, וגם אם שייך בזה מטעם זכייה, ולא רציתי להשיב לו על כל פרטי הפלפול אחרי שעיקר יסודו אין בו ממש לענ"ד, הן כ"ת חשב והניח ליסוד ברור כי החיוב דמילה הוא רק על האב והב"ד, והמוהל אינו אלא שליח דאבוה: הן אמנם שמלשון הש"ס (קדושין דכ"ט) מנ"ל דאבוה חייב למוהלו כו' והיכא דלא מהלי' אבוה חייבים בי דינא למולו כו' ולא הזכיר שם כ"א האב והב"ד ולא אחר וכן הוא לשון הרמב"ם (פ"א מהלכות מילה) והטושו"ע (יו"ד סי' רס"ו) דמלשון זה משמע אמנם כדבריו דעל אחרים זולת האב וב"ד אין חיוב, ורש"י ביבמות כתב להדיא כן, דבדף (ע"א ע"ב) בהא דקאמר התם כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים כתב רש"י וז"ל שמצות מילה מוטל עליהם ולא על אחרים עכ"ל, הרי להדיא דעל אחרים אין שום מצוה וכדברי כ"ת, אבל איך אפשר לומר כן, נהי דמקרא דוימל אברהם את יצחק בנו דמיני' למדנו חיוב על האב הי' אפשר לומר דדוקא על האב מוטל ולא על אחרים, אבל הא תרי קראי אחרינא כתיב המול לכם כל זכר, ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר, ובקראי הללו סתמא כתיב ומשמע דהחיוב הוא על כל ישראל, דכלום אב וב"ד נזכר שם, ובע"כ דקראי הכי מתפרשי דאם האב יכול ורוצה למול הוא קודם, והקדימה הוא דניתן לאב אבל כשאין האב אומן ואינו יכול או שיכול ואינו רוצה, החיוב מוטל תו על כל ישראל ואין זה מטעם שליחות אלא שהמצוה מוטל על כל אחד מישראל כמו על האב עצמו, ומ"ש בש"ס דהיכא דלא מהלי' אבוה מחייבי' בי דינא, לשון בי דינא לאו דוקא הוא אלא הכוונה דעל כל ישראל מוטל החיוב וכמ"ש המקנה שם, וכ"כ הרא"ש להדיא בחולין (פ' כסוה"ד) וז"ל ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל למיפטר המוהל דאעפ"י שאמר האב למוהל אחר למול את בנו ולא זכה באותה מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה ולא דמי לכסוי דאמרה תורה ושפך וכסה מי ששפך יכסה וכן האב שחייב למול את בנו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבין למולו ובדבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב האחר אם קדמו עכ"ל, הרי דמשמע מדבריו שאפי' במקום אשר האב יכול ויודע בעצמו למולו אלא שאינו רוצה, נמי מוטל החיוב על כל ישראל, כ"ש במקום שהאב אינו בביתו וגם אינו אומן למילה דהחיוב מוטל תו על כל אחד מישראל, ויותר מפורש הדבר בפיה"מ להרמב"ם (פי"ט משבת) וז"ל כל מי שיראה זה האדם רוצה לומר הילוד הערל ולא ימול אותו עובר על מ"ע עד שימול אותו כאילו היה בנו עכ"ל: הרי להדיא דהחיוב על כל אחד כאילו היה בנו ובע"כ דהא דאמרי' דחיוב מילה על האב היינו שדין קדימה הוא להאב וכמ"ש, או אפשר דחיוב ההשתדלות לבקש מוהל על האב הוא, דזה לא שייך כ"כ על אדם אחר אשר אינו עמו בביתו דמנא יוכל לידע שנולד לזה בן ושהוא בן שמונה ימים ורק האב הוא היודע בזה, אבל היודע ורואה שילד זה ערל מוטל תו החיוב על כל הרואה וכדדייק לשון הרמב"ם כל מי "שיראה" דכל זמן שלא ראהו אי"א לחייבו דמנא ידע, אבל אחר שראהו מוטל תו החיוב על כולם, וגדולה מזו כתבו הרמב"ן וריטב"א (ס"ק דקדושין) דכל עיקר מצוה זו שעל האב אינו על המילה שימול בעצמו אלא עיקר המצוה הוא העסק להתעסק ולחזור על מילת בנו, עיין במקנה שם שהביא כן בשמם, וכן משמע מדברי התוס' (ע"ז דכ"ז) בד"ה אשה לאו בת מילה היא וז"ל דלרב דאמר אשה אינה כשירה למול צ"ל דבפ"ק דקדושין דמצריך אותו ולא אותה למדרש שאינה חייבת למול את בנה היינו לבקש למולו עכ"ל, פי' דבריהם דקשה להו למה איצטריך למעט אשה מקרא דאותו ולא אותה, תיפוק דבלא"ה א"א שתמול כיון דפסולה למול וממילא א"א נמי שתעשה שליח לאחר, לפי הכלל דכל מה