זקן אהרן חלק א נג

דלא מצי לזכות ע"י קטנים אין הטעם משום דידן כיד האב אלא משום כיון דהאב יכול לערב בשבילם להכי אמרו שאין יכול לזכות על ידיהם, ומ"ש במתני' בעירובין הטעם מפני שידן כידו, לא קאי כ"א אעבדו ושפחתו ולא אבנים קטנים ע"ש: אכן מ"ש הר"ת אח"כ דלד' יוחנן דאמר דגדול וסמוך על שולחן אביו הוי כקטן הוה"ד דגבי עירוב נמי גדול וסמוך אינו זוכה, בזה לא אדע שום עצה לתרץ דבריו כיון שגדול ודאי יש לו זכייה לנפשי' אלא דמחמת איבה תקינו לאב בסמוך על שולחנו דמציאתו יהא לאב, וא"כ ודאי דלא שייך זה כ"א בדבר שהקטן זוכה לנפשי' אבל גבי עירוב שאין זוכה לנפשי' כלל ולא שייך שום איבה למה לא יוכל לזכות, ושוב מצאתי בנמוק"י בשם הרשב"א ור"ן ובב"י (או"ח סי' שס"ו) בשם הרמב"ן שכתבו כן דגבי עירוב אין לחלק בין סמוך לאינו סמוך ושהכי הוא גם דעת הרמב"ם (פ"א מהלכות עירוב) שפוסק בסתם דע"י גדול מצי לזכות ומשמע דאפי' בסמוך על שולחנו, והיינו משום דלענין עירוב לא נראה לחלק בין סמוך לאינו סמוך, אע"ג דפי"ז מהל' אבידה לגבי מציאה פוסק כר"י דמחלק בהכי, מ"מ לענין עירוב אין סברא לחלק כן דהכא לא שייך איבה: והנה זה פשיטא שדעת הרמב"ם הוא כמ"ש דלענין עירוב אין שייך לחלק בין סמוך לאינו סמוך אפי' לר' יוחנן, דא"א לומר כמ"ש הטור שם דהרמב"ם פוסק לגבי עירוב כשמואל, חדא דיקשה קושית הב"י דהא לענין מציאה פוסק כר' יוחנן ועוד דאפי' לשמואל אין הכרע לומר דבגדול וסמוך לא הוי מציאה של אב, דשמואל ס"ל רק דבקטן אפי' שאינו סמוך נמי הוי של אב אבל בגדול סמוך אין הכרע ואפשר שגם איהו מודה דמטעם איבה תקינו לי' מיהא בסמוך על שולחנו שיהא של אב וכמ"ש המהר"ש בב"מ, אלא ודאי שפוסק כר' יוחנן וס"ל דאפילו לר' יוחנן בעירוב מודה דאפי' בסמוך יכול לזכות על ידו כשהוא גדול כיון דלא שייך איבה, אלא דאכתי קשה נהי דמגדול וסמוך אין הכרח דפוסק כשמואל כיון שגם ר' יוחנן מודה לזה, אכן ממה שפוסק דבקטן אפי' כשאינו סמיך אין יכול לזכות מוכח דפוסק כשמואל, דאילו לר' יוחנן בקטן כשאינו סמוך יכול לזכות, ואפשר שזה היה הכרח של הטור דהרמב"ם פוסק כשמואל, ועיין בפרישה שהרגיש בזה, אלא דלפמ"ש גם מזה אין הכרע, דהנה אפי' לשמואל קשה מאיזה טעם לא יזכה בעירוב כיון שאין הבן זוכה כלל לנפשי' דנימא דשקלו זכייתו ונתנו לאב, אלא הטעם כמ"ש בתוי"ט שכיון דמזכה בשבילם אין יכול לזכות על ידם, וטעם זה אפשר מודה גם ר' יוחנן דאע"ג דקטן יש לו זכייה מ"מ גבי עירוב לא יכול לזכות על ידם וכנ"ל: ואמנם בסברת ר"ת נ"ל דהא דקאמר ר' יוחנן דבסמוכין על שולחנו אפי' בגדול הוי מציאתו לאב, אין הכוונה דמתחלה זכה בזה הבן ואח"כ אבוה מיני' קזכי, אלא הכוונה דמתחלה זכה האב משום דבסמוכים על שולחנו אין לבנים שום יד וידן כיד אביהם, ואע"ג דגדולים הם כעת מ"מ אחרי שסמוכים הם עוד על שולחן אביהם לא יצאו עוד מרשות האב להיות להם יד ורשות בעצמן אלא אכתי ברשות אביהן הם עומדים ולא נכנסו עוד למדריגה כז"ה שיהיה להם יד בפני עצמן, וכן משמע לשון המשנה דפ' חלון דקאמר הטעם דאין מזכה מפני שידן כידו, הרי משמע שאין להם יד כלל, ולפ"ז שפיר אין מזכה על ידם דבשלמא אם הו"א דיש להם יד לזכות בעצמן ואבוה מהם קזכי אז הי' שייך לומר דבעירוב דליכא איבה יוכל לזכות על ידם, אכן לפמ"ש דהכוונה הוא דמשום איבה תקינו שלא יצאו עוד מרשות אב ואין לו זכייה כלל בפני עצמו, וממילא א"א לחלק בין עירוב לשאר קנינים ואפי' בעירוב נמי אין יכול לזכות על ידם, וכסברתי נ"ל להוכיח מלשון הטור (או"ח סי' שס"ו) וז"ל ולא יזכה ע"י בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפי' הם גדולים מפני שידו כידו ולא יצאו עוד מרשותו ע"כ, אשר לכאורה אין מובן במה שהוסיף הטעם דלא יצאו מרשותו, ולמ"ש מדויק מאוד דנתכוון לתרץ קושיתי אשר יפול בדין זה דכיון דגדולים הם ויש להן זכייה למה לא יזכה על ידן כיון דלא שייך הכא איבה, ולזה תי' דלא יצאו עוד מרשות האב לבוא ברשות וזכיית עצמו ולא נתנו להם כלל דין יד עוד ודו"ק: היוצא לנו מזה דבכוונת ר' יוחנן דקאמר דגדול וסמוך על שולחנו הוי כקטן נחלקו בזה הרמב"ם עם ר"ת הרמב"ם ס"ל דמתחלה זכה הבן כיון דגדול הוא ויש לו זכייה ורק משום איבה תקינו דאבוה מיני' קזכי, וממילא בעירוב דלא שייך איבה יכול לזכות ע"י גדול אפי' כשסמוך אכן ר"ת וטור ס"ל דמשום טעם איבה לא נתנו כלל דין יד לבן הסמוך על שולחנו ולא בא עוד לרשות עצמו שיהי' לו זכייה בפני עצמו, ולפ"ז יצא לנו דין חדש לר"ת דאם אחר נותן מתנה לבן גדול, ואפי' אם האב גופא אם נותן מתנה לבנו גדול לא זכה הבן כיון שאין לו יד לזכות לעצמו וכן הובא בנמוק"י בשם יש מי שאומר, ולמ"ש יהי' כן גם לר"ת וטור: ואחרי כל זה יש לי ליישב סתירת דברי הטור אהדדי, דבחו"מ (סי' ע"ר) כתב דבתו נערה אפי' באינה סמוכה על שולחנו הוי מציאתה לאב, ובאו"ח (סי' שס"ו) פוסק דבנו ובתו הקטנים שאינם סמוכים מזכים העירוב על ידם, ותימה כיון שפוסק כר"ת דזה בזה תלוי דכל היכי דמציאתה לאב אין מזכין על ידו, וכיון דבבתו אפי' כשאינה סמוכה הוי מציאתה לאב למה יכול לזכות על ידה, דמ"ש מגדול הסמוך דמשום איבה הוי מציאתו לאביו ואין יכול לזכות על ידו, וכן נמי בנערה אפי' באינה סמוכה דהוי הטעם נמי משום איבה שלא ימסרנה למנוול ומוכה שחין וכמ"ש התוס' (כתובות דמ"ז) אמאי יכול לזכות על ידה, ועיין במג"ש כתובות מ"ש בזה: ואמנם למ"ש א"ש, דאע"ג דטעם גדול הסמוך ונערה שאינה סמוכה שניהם משום איבה, אפ"ה בעצם התקנה לא דמו כלל זל"ז דהיכי דסמוך עוד על שולחן אב אז משום תקנת איבה אמרי' שאין לו לבן יד כלל לזכות דלא יצא עוד מרשות אב להיות לו יד בפני עצמו, ולהכי ודאי דאין מזכין על ידו, אבל בנערה שאינה סמוכה נהי דמציאתה הוי לאב משום איבה, אכן בזה ודאי דיד יש לה בפני עצמה כיון שיצתה מרשות אב וגדולה היא אלא דמשום איבה אמרי' דאבוה מינה קזכי, ולהכי בעירוב דלא שייך איבה מצי לזכות על ידה כיון דבאמת יש לה יד בפני עצמה ואיבה נמי לא שייך בזה וז"ב: ובפשיטו הי' נ"ל ליישב סתירת דברי הטור, דז"ל הטור (חו"מ סי' ע"ר) מציאת בנו ובתו הסמוכים על שולחנו אפי' הם גדולים ומציאת בתו נערה אפי' אינה סמוכה על שולחנו כו' הרי הן שלו, ומציאת בנו ובתו שאינם סמוכים על שולחנו אפי הן קטנים כו' הרי הן שלהן ע"כ, וגלוי לכל הסתירה בזה, דלפני זה כתב דבתו אפי' נערה וגם אינה סמיכה הוי של אב, ואח"כ כתב דבנו וגם בתו הקטנים אם אינה סמוכים הוי שלהן, והמפרשים מוחקים תיבת "בתו" מהאי בבא דסיפא, אכן הפרישה שם כתב דא"א למחוק אחרי שכ"כ להדיא בקיצור פסקי הרא"ש ולכן קיים הגרסא ופי' דבתו היינו דומיא דבנו, דהיינו היכי דלא שייך החשש דשמא ימסרנה למנוול וכגון שכבר השיאה ונתגרשה שאז יצתה מרשות האב, ובמתכוון המציא הטור לכתוב כזה בכדי שלא נצטרך לומר דר' יוחנן דאמר לאו גדול ממש לא קאי כ"א אבן דדוחק לומר כן דלא קאי כ"א אבן, ולכן טרח למצוא דמלתא דר' יוחנן קאי גם אבת ובאופן דליכא חשש דשמא ימסרנה ע"ש, עכ"פ הרי הטור כתב