זקן אהרן חלק א נב

מקום לטענת החכ"צ ז"ל דמה מהני שכירותו כיון שהבתים אינם עומדים תחת ממשלתו ואין רשות לשנותם ולהניח שם חפציו, דז"א דמה שאין עומדים תחת רשותו לא מהני מטעם בעלים אבל אכתי מועיל מטעם דהוי שכירו ולקיטו של מלך ומדין שליחות, וגם טענת הנו"ב נדחים במה שמצריך לשכור הקזארמעס מפקידי החיל דוקא ולא משר העיר מפני שאין עומדים תחת ממשלתו ואין לו הרשות לעשות שם כלום בלי דעת פקידי החיל, דז"א דאע"ג דמשר העיר לא מהני מטעם בעלים אפ"ה מהני מדין שליחות וכמ"ש, וזולת זה נודעתי כעת כי במדינתנו גם מבתים הללו משלמים מס לקופת העיר וא"כ יש לדון דמהני שכירת הבורגמייסטער מדין בעלים נמי כדין כל בית המשלמת מס שמשועבדת לו תחת המם, אבל עכ"פ מדין שליחות ודאי מהני, ובדברנו ניחא מנהג העולם ששוכרין הרשות גם מפקידי הפוליציי אע"ג שאין להם שום שלטון על הבתים ואין משלמין מס להפוניציי, אפ"ה כיון דכל פקידי פוליציי שכירים ולקיטים של המלוכה, ולמלוכה המרכזית ודאי שיש רשות על כל הקרקעות, משו"ה מהני שכירותם מדין שליחות, וגדולה מזה נ"ל שכעת שכל ראשי הקהלה והרבנים ממונים מטעם המלוכה ומטפלים הם גם בהרבה עניני עבודות השלטון היוצא מחוג משרתם המיוחדה שגם הם נחשבים כשלוחי המושל ומהני השכירות גם מהם, יגעתי ומצאתי שהובא בשם תשובת בית שלמה דמהני שכירות ראשי הקהל אפי' אם הם יהודים, ואם כי לא ראיתי טעמו אבל ודאי שטעמו כמ"ש דמהני מדין שליחות, מיהו בשוכר מיהודי נצרך לדקדק שהשכירות יהא שוה פרוטה, דהא מה דסגי בפחות משו"פ הטעם דלגבי נכרי חשוב זה ממון דבן נח נהרג אפי' על פחות משו"פ כמבואר בש"ס (עירובין דס"ב) וא"כ כששוכר מישראל בעי' פרוטה דוקא, ועיין בשו"ת שו"מ שהתיר לשכור מאדון העיר אף עתה שנלקח הרשות ממנו וניתן לשרי המלך ואין לאדון רשות לשנות הבתים כמו שירצה ע"ש במהדו"ג (ח"א סי' כ"ג) ואין בידי הס' הזה לראות הטעמים, עכ"פ הדין ברור דמהני שכירות הרשות משר העיר או מרב העיר וראשי הקהל הממונים מטעם המלוכה אפי' לקרקעות ובתים של מסה"ב וקאזארמעס נמי ומהני מדין שליחות וכמ"ש, ופוק חזי מאי עמא דבר בכל העיירות נהיגי כן: וע"ד שאלתו אם סגי השכירות בדיבור בעלמא או בעי' כתיבה, לפי דין הש"ס גופא א"צ שום כתיבה, דפלוגתא דאמוראי הוא (עירובין דס"ב) רב חסדא אמר שכירות בריאה בעינן ור"ש אמר שכירות רעועה, ומפרש בגמ' בריאה במוהרקי ואבורגנא, וכתבו בתוס' דהיינו כתיבות וחתימות, ולמה דקי"ל הלכה כדברי המיקל בעירובין הלכה כר"ש דלא בעי' כתיבה, וכ"פ הרא"ש שם והטור (או"ח סי' שפ"ב) להדיא, וגם א"צ לפרש שהוא משכירו לצורך היתר הטלטול כמבואר בטור וכל הפוסקים: סימן כ"ג להנ"ל וע"ד שאלתו השני' אם מותר להדביק בשבת מארקין כאלו העשויות לסימן על מעות, סכום המעות נכתב מע"ש ובשבת רוצה להדביקו קצת על דף הפנקס שנרשם עליו שם הלוקח למען יהי' לזכרון סכום המעות והמארקעס הללו נדבקות רק בקצה אחד באופן שלא יוכלו להשמט וליפול מן הפנקס, שאלה זאת א"צ לפנים ולדעתי בפשיטות אסור לעשות כן עפמ"ש כ"ת בעצמו מ"ש בשו"ע (או"ח סי' ש"מ) דהמדבק ניירות בקולן של סופרים ה"ז תולדת תופר וחייב, ומה שלא נדבקו כ"א מקצת אין זה כלום להתיר, דהא שיעור דמדבק הוא כשיעור דתופר וכמ"ש במ"ב שם, וכמו בתופר חייב רק בב' תפירות כן נמי במדבק מקצת חייב דעדיף מתופר ב' תפירות שאין מתקיים, כ"כ ובמדבק גם מקצת הרי עשוי הוא להתקיים ולעמוד כך, ומה שהביא בשם עיקרי דינים במי שנקרע הלבוש בשבת שמותר לו לתחוב מחט בקצה הקרע, הנה באמת גוף דין של העיקרי דינים אין ברור כ"כ להיתר, דהקרבן נתנאל בשבת הביא באמת דלאו שפיר. עבדי הני אנשים שתוחבין הקרייז עם הבגד במחט בשתי תכיפות, ואמנם אפי' אם נניח שמותר להדביק ע"י מחט, לא דמי לנ"ד, דבכל שיעורי מלאכת שבת בעי' שהמלאכה תהא חשובה עד שגם שיעור גדול יכול נמי לעשות באופן כזה, ואז אפילו כשעשה שיעור קטן חייב, אבל אם עשה מלאכה כזה שרק שיעור קטן אפשר לעשות כן באופן כזה אבל לשיעור גדול אי"א לעשות לא מיקרי כלל מלאכה, ולכן בתופר בחוטין שגם בגד גדול נתפר ע"י חוטין הרי הוא מלאכת תופר וחייב אפילו בב' תכיפות, משא"כ בתותב במחט, דבגד גדול אין תופרין ע"י מחטין ואין מתקיים באופן זה לא הוי זה כלל מלאכת תופר ומשו"ה פטור, ולפ"ז בנ"ד שגם מארקע גדולה וגם נייר גדול אפשר להדביק ע"י גומא וזה עיקר מלאכתה ונמצא דבגוף המלאכה אין שום חסרון ולכן אפי' אם לא דיבק אלא שיעור קטן חייב וחוששני ע"ז מחטאת: ידידו הכותב בחפזון אהרן וואלקין סימן כ"ד בירור הדין אם אפשר לזכות עירוב ע"י בניו הקטנים. הנה התוס' (ב"מ די"ב) תוד"ה ר' יוחנן, פי' ר"ת דלשמואל דאמר התם דקטן אינו זוכה במציאה ה"ה גבי עירוב אין זוכה דידו כיד אביו כיון דמציאתו לאביו וכו'. ולא זכיתי להבין בזה סברת ר"ת, דאפי' לשמואל אטו קטן לית לי' זכייה לנפשי' כלל, הא היכי דלית לי' אב ודאי דזוכה גם לנפשי' עכ"פ מדרבנן וכסתמא דמתני' דמציאת חש"ו יש בהן גזל מפני דרכי שלום, אלא דהיכי דאיתא לאב תקנו דבמקום הבן יהא קאי האב והאב הוא הזוכה בכל זכיות הבן, וא"כ לא שייך זה כ"א בזכיות הבאות מעלמא, דבזה שייך לומר דמפני הטעם דמרוצה אצל אביו תקנו שהאב יזכה בהן, אבל בזכיות שהאב עצמו מזכה לבן וניחא לו לאב שיזכה בהן הבן לעצמו, מהיכי תיתי שלא יזכה בהם הבן, ומ"ש מאשה דנמי מציאתה וזכייתה לבעלה ואפ"ה אם בעלה עצמו נותן לה מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות כדאיתא בב"ב (פ' חז"ה) ולפ"ז אפי' במתנה גמורה שהאב עצמו נותן לבנו היה צריך לזכות, וכ"ש גבי עירוב שהבן אין זוכה כלל לעצמו אלא האב נותן לו שיקנה לאחרים דיכול לזכות, כיון דבאמת יש לו יד ורק דבזכיות שרוצה האב לקנותן אמרי' דהאב במקום בן עומד אבל במה שלא זכה הבן כלל אמאי לא מהני, ואמנם בקושיא הזאת אם כי גדולה היא. אכתי יש מקום לתרץ כמ"ש השמ"ק בב"מ שם וז"ל דבמקום אב לא תיקון לי' זכייה כלל אלא לצורך אב עכ"ל, ומשמע מדברים הללו דאע"ג דבמקום דליכא לאב יש לו זכייה לנפשי' מ"מ במקום אב לא נתנו לו שום זכייה כלל כ"א מה שנוגע לצורך אב, אבל מה שאין צורך האב שקלו מיני' הזכייה ולהכי אפי' ברשיון האב נמי לא מהני, או שי"ל כמ"ש התוי"ט שם דבאמת הא