זקן אהרן חלק א מה

דלת של קש עכ"פ כמבואר בעירובין (די"א) והכא שהכתל מפסיק אינו ראוי לקבל שום דלת, וראיתי לגדול אחד מן האחרונים שרצה נמי לאסור מטעם זה, אלא דשוב דחה זה עפמ"ש התוס' (שבת ד"ק) ד"ה פירות מבטלי מחיצתא דהקשו שם היכי מבטלי וממעטי הני פירות והא אמר בפ' חלון דכל דבר הניטל בשבת אינו ממעט ואפילו אי מיירי הכא בפירות טבל שאינו ניטל בשבת מ"מ כיון דניטל מה"ת כו' ואמאי פטור ע"כ, הרי להדיא דכל סתימה שמה"ת מותר לסותרה בשבת אע"ג שמדרבנן אינו רשאי אפ"ה לא חשובה תו מחיצה, וא"כ גם בנ"ד כיון דמה"ת רשאי לסתור כותל הגדר בשבת כשסותר שלא ע"מ לבנות אינה מיקרי מחיצה וממילא ראויה לנעול חשיבה, אכן במחכ"ת דברי שגגה הם חדא דאשתמיטתי' מ"ש השעה"מ (פ"ח מהלכות לולב) שהביא שם לשתי סוגיות הסותרות זו את זו, דבסוכה (דכ"ג) על מתניתין דקתני העושה סוכתו ע"ג האילן או ע"ג ראש הבהמה ר"מ מכשיר ור"י פוסל מ"ט דר"י אמר קרא חג הסוכות תעשה לך שבעת ימים סוכה הראויה לשבעה שמה סוכה סוכה שאינה ראויה לשבעה לאו שמה סוכה, ור"מ הא נמי מדאורייתא מיחזי חזי ורבנן הוא דפסלוה ופסקו כר"מ דכשירה, הרי שמחמת איסור חז"ל לא מיקרי אינו ראוי מה"ת, ומסוגיא אחריתא מוכח להיפך דקתני אתרוג של תרומה טמאה פסול והרי לדעת רש"י ותוס' תרומת פירות אינו אלא דרבנן ומ"מ קתני דפסול, אלמא דמה שאינו ראוי מדרבנן הוי אינו ראוי גם מה"ת ולכן העלה לחלק דדוקא גבי אתרוג של תרומה טמאה כיון דאיכא תרומת דגן תירוש ויצהר דהוי מה"ת אמרי' כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ועשו אותו כתרומה דאורייתא, משא"כ בהך דעושה סוכתו ע"ג האילן דעיקרו אינו אלא דרבנן משו"ה פסקי' כר"מ ע"ש, וכבר קדמו גם הרא"ש בחילוק זה, דבקדושין (דנ"ח) בהא דמשמע שם דאע"ג דאיכא איסור דרבנן בחולין שנשחטו בעזרה אפי' לר"ש מ"מ מקודשת, הקשה הרא"ש מהא דפסחים ד"ז מהא דרב גידל דמקדש בחיטי דקורדנייתא משש שעות ומעלה אין חוששין לקדושין ואע"ג דחימוצו מדרבנן, ותי' דחמץ בפסח עיקרו מה"ת אבל חולין אשר נשחטו בעזרה לר"ש כל איסורו אינו אלא דרבנן ע"ש: ולפ"ז מה דמיון הוא הך דנ"ד למ"ש התוס' בשבת, דהתם בשבת דמיירי באיסור מוקצה דעיקרו אינו אלא דרבנן משו"ה לא אמרי' דהוי אינו ראוי גם מה"ת, משא"כ בנ"ד אפי' בסותר שלע"מ לבנות דאע"ג שאיסורו אינו אלא דרבנן ומה"ת שרי דהוי מלאכה שא"נ לגופה ומקלקל, מ"מ כיון דאיסור מלאכה בשבת הוי מה"ת א"כ כשתיקנו גם מלאכה שאצל"ג ומקלקל, כעין דאורייתא תקנו ומיקרי אינו ראוי גם מה"ת, וממקומו הוא מוכרח דאלת"ה א"כ למה אמרו בעירובין דכשהדלתות סתומות בעפר אינו ראוי מיקרי, ואמאי הא גם בזה ליכא איסור דאורייתא להסיר העפר כשא"צ לעפרה, ובע"כ דמשום דהוי עיקרו דאורייתא הוי אינו ראוי גם מה"ת, וכעין זה כתב הר"ן בשבת פ' כירה) ופ' המצניע דמלאכה שאצל"ג חמירא משאר איסורי דרבנן והוי כעין דאורייתא ע"ש ובע"כ דהיינו טעמו כמ"ש: ונהי דבזה היה אפשר ליישב ולהפוך בזכותו של אותו גדול משום דבאמת חילוקו של השעה"מ נדחה מן הש"ס, דבחולין פ' כסוה"ד ר' חייא נפל לי' יאניבא בכתני' כו' א"ל שקול עופא ואמרי' דצא נחור א"ל, ואקשי מ"ט לא אמר צא ומשני לא מיבעי קאמר לא מיבעי צא טרוף דשחיטה שאינה ראויה היא אלא אפי' צא נחור דהו"א אין שחיטה לעוף מה"ת וליבעי כסוי קמ"ל, אלמא דאי אמרי' אין שחיטה לעוף מה"ת חייב בכסוי היכי דנחרו, והא שחיטה דעיקרו מה"ת ואפ"ה לא אמרי' דמה דתקנו גם לעוף יהא כעין דאורייתא וליהוי אסור באכילה גם מה"ח, ועל הרא"ש שמחלק כשעה"מ לא יקשה מכאן דהוא לא כתב כן כ"א בקדושין, ולענין קדושין שאני דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, ועיין בב"ש (סי' כ"ח) שרצה לומר דאפי' באיסורין שאין להם עיקר מה"ת אינה מקודשת דכל דמקדש כו' ע"ש, אבל השעה"מ שמחלק כזה במקומות אחרים ודאי דנדחה חילוקו כמ"ש מהש"ס דחולין דאפי' בעיקרו מה"ת מיקרי זה ראוי מה"ת, ומה שהכריחו לשעה"מ לחלק כן משום סתירת הסוגיות דסוכה, נמי אין מזה שום הכרח, דבלא"ה אין בזה שום סתירה, דגבי אתרוג של תרומה טמאה כתב הריטב"א וז"ל דאע"ג דתרומת פירות דרבנן, כל היכי דקאי לשריפה הוי מיכתת שיעורו ופסול מה"ת ע"כ, ובודאי שמטעם זה אין שום נ"מ מאיזה סבה עומד הוא לשריפה וכיון דמדרבנן עומד לשריפה א"כ ודאי לנו הדבר שיהא נשרף, ולכן מה יוכל להועיל שמה"ת אינו עומד לשריפה כיון דס"ס ישרפנו וכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכתותי שיעורו, דבשלמא בכל הדברים אשר על המעשה איך יקום לא איכפת לן רק על הדין בעינן שיהא ראוי לזה, וכגון הטעם דבעי' היתר אכילה לענין כסוי דם, האם בעינן שיקוים זה במעשה שבאמת יאכלנו אח"כ זה ודאי דלא איכפת לן אם יאכלנו או לא, אלא בעי' שמצד הדין יהא ראוי לאכלו, ואף אם באמת לא יאכלנו רק שמצד הדין ראוי הוא לאכילה, היתר אכילה מיקרי, ולכן שפיר הוי מקום לומר דכיון שמה"ת ראוי הוא לאכילה אף שבמעשה ודאי לא יאכלנו מצד האיסור דרבנן דרביע עלי', אפ"ה ראוי לאכילה מיקרי שפיר והאיסור דרבנן לא יוכל לשנות את דין התורה, אבל בתרומה טמאה עיקר הקפידה הוא על המעשה שלא יהא עומד לשריפה, וא"כ כיון דמדרבנן עומד הוא לשריפה ודאי הוא שישרף וכל העומד ל כשרוף יהי' מאיזה טעם שיהיה ובחילוק זה מתורצים כמה סתירות שבמקצוע זה, ובתשובה אחת הארכתי הרבה בזה ואכ"מ: אבל לפ"ז בנידון שאלתנו דלא הוו הקפידה על המעשה דהא לא בעי' שהדלת תהא נעולה באמת ורק ראוי לנעול בעי', ולכן נימא שפיר כיון דמה"ת אין בו איסור, מיקרי ראוי לנעול, ודמיא שפיר למ"ש התוס' בשבת לענין טבל כיון דמה"ת שרי ראוי ליטול מיקרי ולא ממעטי מחיצתא, דהתם נמי הוי הטעם כן דלא בעינן שינטלו בפועל אלא שיהא ראוים ליטול וכיון שמה"ת שריא ראוי ליטול מיקרי וצדקו דברי הגדול שמדמי לה לההיא דטבל: אכן אכתי אין ממש בדבריו דבעיקר היסוד דכל הראוי אינו ממעט לא אמרי' הכי כ"א במקום שהמחיצה מצד עצמה עומד להנטל, וכמו התם במחיצה מפירות שברור דדרך לנוטלם מן הבור לצורך אכילה, אלא שבשבת אסור לנוטלם מצד מוקצה, ואיסור מצד הדין מעכב, ולכן אמרינן כיון דמה"ת שרי ליטלם אזלא גם המניעה הזאת, משא"כ בגדר ממש שאינו עומד לסותרו, מה שייך לומר כיון ששרי מצד הדין לסותרו נתבטל המחיצה, הדין אינו אלא מתיר שרשאי לסותרו אבל אינו מכריח שיהא מוכרח לסותרו, וכיון שבלא"ה אינו עומד לסתירה מצד עצמו לסתור גדר חזק וקיים, מה יועיל בזה שמן הדין מותר לסותרו, אטו משום זה יסתרנו, וסברא זו מוכרחת היא דאלת"ה א"כ היכי משכחת לכל גדר שיחשב מחיצה נימא נמי דראוי לסותרו שלא ע"מ לבנות, אע"כ דמצד שרשאי מן הדין לסותרו לא מיקרי ראוי לסתירה, כיון שמצד עצמו אינו עומד לסתירה, והדין אינו אלא מתיר ולא מכריח וכמ"ש, וגדולה מזה הא כשהדלתות סתומות בעפר אמרינן דמיקרי אינו ראוי לנועלם אע"ג דגם התם ליכא איסור