זקן אהרן חלק א מד

הללו, ועיין בתשו' רעק"א שהתיר גם במילה שלא בזמנה שהיתה בשבת דיצא ידי חובת המצוה וא"צ להטיף דם ברית מה"ט כיון דהאיסור הוא משום שבת ויומא דגרים ע"ש, ולפ"ז כ"ש בפדה"ב דכיון דהאיסור הוא משום שבת לא הוי מהב"ע, ומהירושלמי הזה יקשה טובא על הב"ח שזכרתי במה שאוסר חליצה בשבת ואפי' דיעבד לא יצא משום דהוה ע"י פעולה דקושר ומתיר שאסור בשבת, הא התם נמי רק יומא גרים ולא הוי מהב"ע, ועכ"פ בהא סליקנא דפדה"ב כשנעשה בשבת בדיעבד יצא מצוותו וא"צ לחזור ולפדות שנית וכפסק השו"ע, וכ"פ השבו"י (ח"ב סי' ק"ז) שאבי הבן והכהן שניהם היו בני כפר שאינם בני תורה ופדה בשבת, והשיב דא"צ לחזור ולפדות שנית אלא שצוה ששניהם יתענו בכדי שלא יבואו לזלזל באיסורי שבת, וכ"ש הכא אף אם בודאי שעשו זה בשגגה ואומר מותר מ"מ כיון שיושבים בעיר תיכף לת"ח מרא דאתרא והיה להם לשאול, ממילא ששגגתם עולה זדון, דראוי להחמיר עליהם שיתענו שניהם הכהן והאב יום אחד למען ישמעו ויראו כל העיר ולא יבואו לזלזל באיסורי שבת: והנני ידידו הדו"ש ומברכו בברכת אהרן וואלקין סימן י"ט ב"ה יום ד' כ"ו אד"ש תרפ"ז פינסק כבוד הרב וכו' מהור"ר ירוחם פישל צוקער שליט"א הגאב"ד דפיאנטקט מכתבו קבלתי במועדו ואחר עד עתה מפני שכבר שאול הייתי לאחרים אשר קדמו בשאלותיהם ובהגיע התור של כ"ת חשתי ולא התמהמהתי לעיין בדבריו ולהשיב לו על ראשון ראשון: א) מה שנסתפק כ"ת באם לחי אחד מצוה"פ עומד בחצר מוקף גדר והלחי יוצא יותר מי' טפחים גם למעלה מהגדר, הנה הראש וראשון שאוסר בזה הוא המקו"ח בהלכות עירובין ואחריו נמשכו התבו"ש והת"ש והפמ"א ונתן שני טעמים לאיסורו, א) דכשעומד בתוך הגדר ליכא היכירא, ב) מפני דכמאן דמליא דמי ע"ש, וטעם השני ודאי לא שייך בנ"ד כשעומד אחורי הגדר, דלא אמרינן כמאן דמליא דמי כ"א במקורה בגג על גבו, ואף אם אמנם המקו"ח כשהוא לעצמו שפיר זכר גם טעם הזה מפני שהוא זכר שני דברים, אם מעמיד הקנים בתוך הבית עד לארץ, או בתוך גדר המוקף מארבע רוחותיו, ועיין בשע"ת (או"ח סי' שס"ג אות ז'), וכיון שכן כתב גם שני טעמים מיוחדים על בית כתב משום דכמאן דמליא דמי, שזהו טעם גמור יותר מטעם דהיכר דעל טעם דהיכר אפשר לפקפק כאשר יתבאר להלן, ואמנם על גדר דלא שייך טעם דכמאן דמליא כיון שאינו מקורה, החמיר נמי מטעם דבעי היכר, ותמה אני על כל האחרונים שתפסו על המקו"ח כאילו שגגה יצא ממנו במה שזכר טעם דכמאן דמליא, והא למ"ש על בית ודאי שייך טעם זה שהוא טעם עקריי, ואמנם עכ"פ בנ"ד כשהלחי עומד בגדר ודאי דלא שייך טעם דכמאן דמליא ולא נשאר אלא טעם דהיכר, אשר ע"ז יש להקשות לכאורה דכיון דצוה"פ הוי מחיצה גמורה וכמאן דסתום דמי, א"כ כי ליתא היכר מאי הוה כיון דחשוב כסתום ואין פרצה כלל, ואע"ג דבלחי כתבו התוס' (עירובין ד"ה) דאפילו למ"ד לחי משום מחיצה, אפ"ה בעי היכירא קצת, היינו משום דאפי' למ"ד משום מחיצה הויא מחיצה גרוע מצוה"פ, ראיה דהא אינה מתרת כ"א באויר שהוא עד עשר אמות ולא יותר, ואולי צוה"פ מתיר אפילו באויר יותר מעשר, ובע"כ דלחי אינה מחיצה ממש ואיכא בה נמי צירוף טעם דהיכירא, אבל צוה"פ דהוי כמחיצה ממש מתיר נמי אפילו כי אין בה היכר, וכ"ה להדיא בש"ס דבצוה"פ לא בעי' היכר, דבעירובין (די"א) מיבעי אי צוה"פ מהני בגובה למעלה מעשרים ופשוט מברייתא דתני מבוי שהוא גבוה מעשרים ימעט ואם יש לו צוה"פ א"צ למעט, ואע"ג דלמעלה מעשרים ודאי דלא שלטא בה עינא ואינו ניכר, אפ"ה בצוה"פ מהני הרי להדיא דבצוה"פ לא בעי' היכר: והנה בגדר שהוא גבוה כ"כ עד שאין הקנה נראה יוצא מתוכו, היה אפשר לחלק ולאסור עפמ"ש התוס' (עירובין ד"ו) ד"ה רב דמשו"ה במבוי עקום לא מהני צוה"פ ולמה יהא חמור ממפולש גמור, וכתבו דבעינן שכל בני המבוי יראו לצוה"פ ובמקום שאין הכל רואין את הצוה"פ לא מהני ע"ש, וכיון שכן דבעי' שכולם יראו שיש כאן צוה"פ א"כ כשהלחי עומד אחורי הגדר ואינו נראה להעומדים בחוץ, וכל העומדים מבחוץ אינם רואים אלא קורה ולא צוה"פ, וקורה לחוד ודאי דלא מהני, ובזה יש ליישב מה שהקשה הישועות יעקב על התב"ש שאוסר בלחי עומד אחורי הגדר משום דליכא היכירא, והקשה דהא אכתי יש היכר ע"י הקנה העליון, אכן למ"ש ניחא, כיון דאינם רואים אלא הקורה לחוד, וזה באמת לא מהני, דאנן בעינן שיהא נראה הצוה"פ ולא הקורה לחוד, אבל כ"ז הוא כשהגדר מכסה כל הקנה וגם משהו ממנו אין ניכר מבחוץ לגדר, אבל בנ"ד שהגדר אין גבוה כ"כ ומסתמא קצה גדול מהקנה עוברת גם חוץ לגדר, אלא שרק רגלי הקנה מכוסים, א"כ אכתי נראה גם מבחוץ שאין זה קורה לחוד כ"א צוה"פ וכולם יכירו שמסתמא קצה הקנה עומד תוך הגדר והגדר מכסהו, ואין לומר דגם בכה"ג כיון שקצה הקנה אין ניכר ולעין הרואים אין נראה כ"א צורת פתח גדול שאין קצה הקנה עומד למטה בארץ, דלא מהני נמי, דנראה פשוט דבכה"ג שנראה צוה"פ אלא שהוא צוה"פ פסול, דיש להכשיר, וראיה לזה מדברי הב"ח (או"ח סי' שס"ג) דפי' הברייתא דתני בה מבוי שהוא גבוה מעשרים ימעט ואם יש לו צוה"פ א"צ למעט, דמיירי בכה"ג אשר הקנים שמכאן ומכאן עומדים אצל עובי הכתלים ושוה מבפנים ומבחוץ באופן שאינו נראה שעומדים לחיים אלא שלמעלה מגובה הכותל ניכרים ע"ש שמיישב בזה ללשון הרמב"ם והטור שכתבו אבל כשגבוה יותר הכ' אמות אין לו תקנה בלחי או קורה אלא בצוה"פ, והרעישו ע"ז המ"מ והב"י והלא בלחי אין גובה יותר מכ' פוסל, ולכן כתבו כולם שאגב שיטפא נקטו הכי, אכן לדברי הב"ח מיירי בכה"ג שהלחיים אינם ניכרים אלא למעלה מן הכותל דבכה"ג שאין ניכר כ"א לחי פסול הוא דאינו מתיר ביותר מכ': ואמנם בצוה"פ מהני אפי' בכה"ג, הרי להדיא דבצוה"פ כשר אפי' למעלה מכ' ואפי' בקנים כאלו שאינם נראים כ"א למעלה מהכותל, וי"ל דה"ט דישועות יעקב הנ"ל שכתב דיש היכר בקורה עליונה, דמיירי נמי דלמעלה מהנדר בולטים הקנים וא"כ ניכר שזה צוה"פ ולא קורה עליונה לחוד, ולפ"ז צדקו דברי המתירים לכאורה, אכן שוב ראיתי דיש לאסור זה מטעם אחר לגמרי, דהא זה ודאי דצוה"פ לא עדיף מפתח ממש, והא בפתח ממש בעינן עכ"פ שיהיו ראויות לנעול ואם אינה ראויה לנעול לא מהני כמבואר בעירובין ד"י לגבי דלתות דאם הדלתות סתומות בעפר עד שאי"א לנועלם אינם מתירים, וכ"ה בשו"ע (סי' שס"ד) וא"כ בנ"ד שהגדר מפסיק אינו ראוי לקבל שום דלת וא"כ איך אפשר שיועיל הא לא עדיף מפתח ממש, וגם בצוה"פ גופא בעינן שיהא ראוי לקבל