זקן אהרן חלק א מג

נוגעת כ"א במקום מצוה, אפ"ה נ"ל להביא ראיה לזה מדברי הב"ח (או"ח סי' תקכ"ד) שהטור כתב שם בלא דנין ולא מקדשין, דלרש"י אסור בכל ענין אפי' כי ליכא דיין אחר דעדיף מיני' ולא קיים מצות פ"ו דהוי מקים מצוה, ולר"ת בכה"ג דאיכא מצוה שרי, ואח"כ כתב עוד לא חולצין ולא מייבמין, ולא זכר דלר"ת שרי במקום דליכא אח גדול ממנו ואיכא מצוה, ונתקשה בזה הב"י למה לא הביא מחלוקת רש"י ותוס' גם בלא חולצין ולא מיבמין, וכתב הב"ח ליישב דלייבם מודה גם ר"ת דאסור משום דקונה אותה קנין גמור, ובחליצה אסור נמי לר"ת דכיון דבחליצה איכא פעולת קושר ומתיר פשיטא דלכו"ע אסור משום מהב"ע ע"ש, ולכאורה דבריו אינם מובנים למה הוצרך לחלק בחילוקים שונים בין יבום לחליצה, והא יבום נמי הוי עבירה משום דדמי למו"מ וא"כ הומ"ל גם ביבום תירוץ זה שכתב בחליצה, דכיון דהוי מהב"ע אסור לכו"ע, וכן קשה טובא דאי במהב"ע גם לר"ת אסור א"כ למה מתיר הטור בקדושין, הא התם נמי איכא איסור לקדש ביו"ט משום דדמי למו"מ והוי נמי מהב"ע, אע"כ כמו שכתבתי דהא תינח בחליצה דאיכא התם עבירה דקושר ומתיר דאיסור קדום הוא ובכ"מ אסור, ולכן אפילו כי מיתרמי לעשות מצוה ע"י קשירה והתרה נמי אסור והוי שפיר מהב"ע, אבל ביבום וקדושין שיבואו חז"ל מתחלה לאסור יבום וקדושין ביו"ט, זה ודאי לא יעשו, ולפ"ז גם בפדה"ב לא שייך כלל מהב"ע דודאי לא יבואו חז"ל לגזור ולאסור מצות פדה"ב וז"ב: אלא דלפ"ז יצא לנו חילוק חדש דדוקא כשהפדיון הוא בשוה כסף ובכלים כאלו שלא נאסרו בטלטול בשבת א"כ מצד טלטול לדבר מוקצה אין בזה והאיסור אינו כ"א משום דדמי למו"מ, בזה אמרינן דודאי חז"ל לא גזרו בזה למנוע מן המצוה, אבל אם הפדיון נעשה ע"י כסף מזומן שהם מוקצים לטלטל בשבת, ואיסור דמוקצה הא גזירה קדומה היא ואסורה בכ"מ ולאו דוקא במקום מצוה, וממילא כי מיתרמי נמי שרוצה לטלטל בכדי לקיים מצוה של פדה"ב ע"י איסור דמוקצה הו"ל לחשוב זה למהב"ע וכההוא דחולץ ע"י קושר ומתיר שכתב הב"ח דהוי מהב"ע ונימא דבכה"ג לא יצא המצוה וצריך לחזור ולפדות שנית, ובשו"ע שם הא סתם וכתב דדיעבד מהני הפדיון ולא חילק אם הפדיון היה בכסף או בשו"כ ומכלל דאפי' כשפדה בכסף נמי מהני דיעבד, ולכן נראה לחלק גם באופן אחר דבפדה"ב לא שייך מהב"ע, דהא עיקר האיסור דאין פודין הוא משום דדמי למו"מ, ומו"מ גופא אסור משום שמא יכתוב, והנה במאי דמי למו"מ משום דמוציא המעות מרשותו לרשות כהן וכמו שפרש"י בביצה שם גבי לא מקדישים דהקדש דמי למו"מ משום שמוציא מרשותו לרשות הקדש וכמו מו"מ דמוציא מרשות לרשות ע"ש: ולפ"ז בפדיון בכור נראה דלא מיקרי מוציא מרשות לרשות מתרי טעמי, חדא דהא על האב כיון ויש חיוב עליו לתת המעות הללו לכהן אין לו עוד זכות בעלים על גוף הממון אלא טובת הנאה בלבד שבידו לתתם לכל כהן שירצה, ובמעות שאין לו אלא טובת הנאה לא מיקרי בעל המעות כלל וכמ"ש המח"א דעל מעות שאין בו אלא טוה"נ לא מיקרי בעלים, ועוד דמעות פדה"ב יש לו לכהן חלק בעצם המעות דהא יש שעבוד נכסי והשעבוד לאו מטעם ערבות הוא דהנכסים ערבון לו, אלא דבגוף הנכסים יש לו חלק בו מדמועיל תפיסה וכמ"ש הנתיבות הובא בפ"ת (יו"ד סי' ש"ה ס"ק ט"ז) וכיון שק לא שייך בזה מוציא מרשות האב לרשותו של כהן, דנהפוך הוא דשל אב לא היו ולכהן היה חלק בהם גם קודם הפדיון וא"כ מה דמיון הוא למו"מ, ועוד דאפילו היה דומה למו"מ אפ"ה לא שייך לאסור כיון דגזירה דמו"מ ה"א שמא יכתוב ולא שייך זה כ"א בעניני משא ומתן דרגיל לכתוב בפנקס אבל בדבר שאינו משא ומתן ואינו אלא באקראי בעלמא לא שייך שמא יכתוב, דלאיזה צורך יכתוב, ומה"ט התירו לתת מתנה בשבת אע"ג דמוציא מרשות לרשות, אפ"ה מתנה דבאקראי הוא ואינו ענין משא ומתן לא שייך גזירה דשמא יכתוב ועמ"ש בערוך השולחן (יו"ד סי' ש"ו סעיף י"ז) וכ"ש בפדה"ב דלא שייך שמא יכתוב: ומפני כל אלו הטענות הנני תמה מאוד למה אסרו גם לכתחלה לפדות בשבת, וקרוב מאוד לשער דמה"ט לא חשיב במשנה דביצה נמי אין פודין הבן בהדי כל הנך דחשיב התם לא מקדישין ולא מעריכין, דבאמת יותר הו"ל למינקט אין פודין דהוי רבותא טפי דאע"ג דאיתנהו בזה כל הני צדדי ההיתר שזכרתי מה שלא דמי למו"מ ואפ"ה אסור, א"ו דבאמת המשנה לא אסרה פדה"ב משום שלא דמי כלל למו"מ ולא שייך למיגזר בה, ועיקר איסור דפדה"ב לאו גזרת חז"ל הוא אלא מבטן של הריב"ש ותה"ד יצא ומשום דנראה כעין מו"מ אבל טעמי דמו"מ לא שייך בזה ובודאי דלא אסרו כ"א לכתחלה, אבל לומר דגם דיעבד אינו יוצא אין שום טעם וסברא לזה, ועוד דאפילו אם היה זה גזרת חז"ל והיה בזה דמיון למו"מ באופן שלכתחלה יש לאסור משום גזירה דמו"מ אפ"ה לאסור בדיעבד מטעם מהב"ע לא שייך בזה עפמ"ש (עירובין דע"א) מיקנא רשותי אסור בשבת סילוק רשות שרי, ועיין בשמ"ק (כתובות ד"ד) דבנותן מתנה אין איסורו על הנותן מה"ט דאינו אלא מסלק עצמו מן הרשות וזה מותר וכמ"ש המג"א (או"ח סי' ש"ו ס"ק ט"ו וט"ז) דמה"ט מותר לתת מתנה בשבת וכ"כ ההפלאה בקו"א סי' נ"ה דעל הנותן אין שום איסור, וא"כ כ"ש דאבי הבן שבלא"ה אין לו בנכסים הללו כ"א זכות של טובת הנאה וכמ"ש לעיל דלא מיקרי מוציא מרשותו אלא מסלק מזכותו וליכא שום איסור לגבי' האב, וכל האיסור שאפשר להיות בזה הוא רק על הכהן הקונה, וכיון שכן מצוה הבאה בעבירה שייך בזה כיון דהוי מגברא לגברא דהמצוה עושה האב והאיסור עושה הכהן, והמצוה נעשית בלא עבירה כלל: אלא דאכתי י"ל דגם באב שייך גזירה דמו"מ ולא משום שהוא מקנה המעות לרשות כהן, דבזה באמת לא נקרא מקנה אלא מסלק וכמ"ש, אלא משום דגם הוא חשוב כקונה, מה שקונה את הילד מן הכהן וכמ"ש הב"י (או"ת סי' ש"ו) דמעריך דמי למו"מ דהוי כקונה איש זה מאחר שנודר ליתן ערכו להקדש ע"ש, ולפ"ז כ"ש דהאב שמדבר להדיא עם הכהן בלשון קניה, במאי בעית טפי כו', דהוי כקונה ונמצא דשניהם האב והכהן שניהם הוו קונים, האב בילד, והכהן במעות, ועל הקונה ודאי שיש איסור דדמי למו"מ ולא שייך כל הטעמים שכתבתי להיתר, וא"כ יוחזר הקושיא למה באמת לא הוי מהב"ע כשפודה בשבת, ולכן נראה ליישב עפמ"ש בירושלמי (שבת פי"ג ה"ג) לענין קריעה בשבת דתנן במתני' דיצא ופריך התם ולא כן אר"י ברשב"י מצה גזולה לא יצא א"ל תמן היא גופא עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כו' אומר אני הוציא מר"ה לרה"י לא יצא ע"כ, והדברים מובנים בטעמם כי מצה גזולה בדין דלא יצא משום דבעבירה גופא עביד מצוה משא"כ גבי קריעה הקריעה גופא ליכא עבירה כלל רק יומא גרים והעבירה בא מצד הזמן לכן העבירה שעשה עשה ועכ"ז שכר מצות קריעה בידו, וגם בירושלמי (נזיר פ"ב ה"י) דקאמר שם הגע עצמך שנולד בשבת כו' ראוי הוא שבת הוא שגרמה ע"ש, ובחו"מ (סי' ר"ח) כתב הט"ז שם כסברא זאת, ופלא שלא זכר הירושלמי בשני מקומות