זקן אהרן חלק א מב

דמצוה הוא גרע טפי משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, דהא אדרבה בכל הסוגיא דביצה שם דמצוה עדיפא, דהא על כל הנהו דחשיב במשנה לאיסור, לא דנין ולא מקדשין לא חולצין ולא מיבמין, פריך הש"ס והא מצוה הוא, והוכרח הש"ס למצוא בכל אחד מהם דליכא מצוה, בולא דנין, משום דאיכא דיין אחר דעדיף מיני' וליכא מצוה, ובאין מקדשין, דיש לו אשה ובנים וכבר קיים מצות פ"ו ותו לאו מנוה היא, ובלא חולצין ולא מייבמין, דאיכא אח גדול מיני' ומצוה בגדול לייבם ע"ש, הרי להדיא דהיכי דאיכא מצוה שרינן טפי, ולא אמרי' דאדרבה מצוה גרע משום דהוי מהב"ע, ונהי דאהני לן מיהא סברת כ"ת להבין טעם רש"י בביצה שם דפי' דהקושיא שהקשה הש"ס והא מצוה הוא, הוי רק על לשון המשנה דקאמר ואלו הן משום רשות לא דנין כו' וע"ז מקשה דכיון דגם הנהו מצוה הם למה קחשבו בין אלו שאסרו משום רשות, דהו"ל לחשבם בבבא דסיפא גבי ואלו משום מצוה, ורק על הלשון מקשה, אבל לענין איסור אפי' בדליכא דיין דעדיף מיני' וגם לא קיים עוד מצוות פ"ו נמי אסור, ורבים הקשו למה נדחק רש"י כ"כ ולא ניחא לו בפי' ר"ת שם דהקושיא הוא על גוף הדין למה באמת יהי' אסור במקום מצוה, וע"ז משני דליכא מצוה, אבל במקום מצוה כגון דליכא דעדיף מיני' לדין, ולא קיים פ"ו איה"נ דשרי, אכן לדברנו ניחא דרש"י סובר דבמקום מצוה גרע טפי משום דהוי מהב"ע, ואמנם כ"ז הוא ליישב סברת רש"י, אבל לדינא לא אהני לן מידי, דהא קיי"ל בזה כר"ת דבמקום מצוה שרי וכמ"ש בהגה"א (פ"ד דסנהדרין) דבדליכא דיין דעדיף מיני' דן אפי' בשבת משום מצוה, וגם בדין דמקדשין בשבת כתב הרמ"א (או"ח סי' של"ט דבשעת הדחק אפשר לסמוך על ר"ת ולקדש בשבת אפי' לכתחלה, ובדיעבד לכו"ע מה שעשה עשוי כמפורש בירושלמי, הוא הדבר אשר אמרתי דאפי' אם לא הי' כתוב מפורש בשו"ע דבפדה"ב מה שעשה עשוי, אנן מעצמנו הוה נמי אמרי' כן, דהא מקדשין ומייבמין ולדון שרי אפי' לכתחלה היכי דאיכא מצוה, וגם לרש"י עכ"פ בדיעבד מה שעשה עשוי ולא אמרינן דמצוה גרע, וא"כ פדה"ב ודאי דמצוה דאורייתא הוא ואפי' לאחר שעבר זמנו מחויב בכל רגע לקיים המצוה, דודאי דמה שעשה עשוי, ונהי דלכתחלה אסור משום דחוששין וסברת רש"י דאפי' משום מצוה לא שרינן לכתחלה, ודוקא לגבי קדושין שהוא שעת הדחק וכבוד הבריות ופסידא דצרכי החתונה הוא דהכריע הרמ"א לסמוך על ר"ת ולהתיר לכתחלה נמי אבל בדיעבד לית מאן דפליג וכו"ע סברי דמה שעשה עשוי: אלא דאכתי יקשה באמת על ר"ת גופא למה מתיר במקום מצוה, והא באמת מהב"ע הוא ואינה מצוה כלל כמ"ש בירושלמי (שבת דפ"ג) א"ר אילא אלה המצוות אם עשיתן כמצוותן הוי מצוות ואם לאו אינן מצוות, ושיטת רש"י בביצה א"ש טפי, וי"ל בזה דרש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי, דהא שיטת רש"י הוא דאפי' כשהמצוה הוא דאורייתא והעבירה אינה אלא דרבנן נמי הוי מהב"ע, דכן מבואר להדיא פסחים (דל"ה) דאיתא התם דאין יוצאין ידי חובת מצה בפסח בטבל ולא במעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו וכו' ומקשה בגמ' פשיטא ומשני ל"צ בטבל טבול מדרבנן כו' ופרש"י בד"ה טבול מדרבנן ואפ"ה מצוה הבאה בעבירה חשיב לה ע"ש, והיינו משום דבטבל מדרבנן לא שייך הטעם המובא שם בברייתא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ אלא משום בל תאכל טבל, כיון דהוי רק טבל דרבנן א"כ חל עליו איסור חמץ, ומשו"ה פרש"י משום מהב"ע וכן פי' הר"ן ומהרש"א ז"ל דטעמייהו דהני הוי משום מצוה הבאה בעבירה, והרי להדיא דרש"י סובר דאפי' כשהעבירה אינה אלא דרבנן נמי חשיב מהב"ע, ולכן לשיטתו גם במשנה דביצה אע"ג דכל הני דתני התם, איסורייהו אינו אלא דרבנן משום גזירה דמו"מ, אפ"ה אי"א להתיר במקום מצוה, דאדרבה במקום מצוה גרע טפי דהוי מהב"ע, והוכרח לפרש דמה דפריך הש"ס והא מצוה היא, רק על לשון המשנה דקאמר ואלו משום רשות, אבל לענין דינא אין להתיר במקום מצוה דגרוע טפי, אכן התוס' לשיטתייהו (סוכה ד"ל) ד"ה מתוך שכתבו להדיא דאם העבירה אינה אלא דרבנן לא חיישי' לה לומר דהוי מהב"ע ע"ש, וממילא דגם בכל הני דחשיב במשנה דביצה כיון דאיסורייהו נמי אינו אלא דרבנן לא הוי מהב"ע, ומשו"ה הו"מ התוס' לפרש שפיר דקושית הש"ס והא מצוה הוא על גוף הדין למה יהיה אסור במקום מצוה, ומשני דמיירי בדליכא מצוה, אבל כי איכא מצוה איה"נ דשרי דכה"ג לא הוי מהב"ע, ולפ"ז בנ"ד אי הוי זה מהב"ע תלוי במחלוקת רש"י ותו"ס ולרש"י הוי באמת מהב"ע ולא יצא ידי פדיון: ואם כי לכאורה הוא תי' נכון, אכן אין נוח לפרש דלרש"י יהי' בכה"ג מהב"ע אחרי דבירושלמי מפורש עלה דבדיעבד מה שעשה עשוי, ואע"ג דבמהב"ע גופא אם אינו יוצא גם בדיעבד תלוי זה במחלוקת וכמו שהאריך הנו"ב מהדו"ת (סי' קל"ד), מ"מ בדבר שעבירה אינה אלא דרבנן נראה פשוט דבדיעבד יוצא וכמ"ש בשעה"מ (פ"ח מהלכות לולב) שהביא מ"ש הב"י (או"ח סי' תקפ"ו) בשם הכלבו דהמודר הנאה משופר המודר עצמו אסור לתקוע כו' וכתב השעה"מ דמודה הכלבו דבדיעבד אם תקע יצא דהנאת המצוה לאו הנאה הוא ואי משום דנהנה גופו מקול התקיעה כו' ואי משום מהב"ע כיון דאינו אלא מדרבנן לא חיישינן ע"ש, ולכן נלע"ד ברור דבכל הנהו דמשנה דביצה לא חשיב זה מהב"ע לכו"ע ואפי' לשי' רש"י דגם בעבירה דרבנן הוי מהב"ע, היינו דוקא שהאיסור דרבנן הוא קדום להמצוה, וכגון באיסור טבל, דחז"ל לא אסרו זה במקום מצוה לחוד, אלא הם גזרו לאסור דתבואה כזאת אסורה משום טבל בכל מקום, ולכן כי מיתרמי שוב לפעמים שרוצה לצאת ידי חובת מצה, אמרינן שפיר כיון דרבנן אסרוהו לתבואה זאת הוי מהב"ע, אבל שיבואו רבנן לכתחלה לעשות איסור על מקום מצוה לחוד וכגון בפדה"ב חליצה ויבום דנימא שחז"ל יבואו לאסור בענינים הללו שאינם אלא מצוה, ודאי שלא יעשו כן לגזור גזירה ולאסור אסר שלא יקוים המצוה, וכיון שודאי שלא גזרו בזה כלל ממילא אין כאן עבירה מעיקרו, ועיין בברכות (דמ"ז) גבי ר"א ששחרר עבדו לצרפו לעשרה ופריך הש"ס והא מצוה הבאה בעבירה הוא, התם נמי איסור השחרור קדום הוא וחסור בכ"מ, ולכן כשמזדמן נמי שבא לשחררו לצורך מצוה אסור נמי לעשות כן, אבל לגזור על פדה"ב וחליצה ויבום דהגזירה יהיה רק על מצוה לחוד, ודאי דלא עשו כן ולכן לא הוי מהב"ע, ואין הטעם משום דלא אמרי' מהב"ע אלא משום דבכה"ג ליכא עבירה כלל, וכעין שכתב רש"י (ברכות ד"כ) בד"ה שב ואל תעשה שאני וז"ל וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מיעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב וא"ת הוא היינו טעמא דלא גמרי' מיני' דהתם לאו משום כבוד הבריות הוא דדחי ל"ת דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבידה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות ניתנו לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו עכ"ל: ואף כי הדברים נכונים מצד עצמם דפשוט דחז"ל לא יבואו לעמוד דבריהם ולגזור גזירה חדשה שאינה