זקן אהרן חלק א מא

והגאון מהורר"ן טרייווש כתב שיסוד מוהרלנ"ח בנוי על מ"ש הרמב"ן הנ"ל דלא ילפי' ח"ש אלא דומיא דחלב ששוה בכל, ה"נ נימא דומיא דחלב שלא היה לו שעת היתר ע"ש, ולא זכיתי להבין דבריהם דהא הרמב"ן לא אמר שאליבא דאמת כן הוא דלא ילפי' אלא דומיא דחלב, אלא שבלא הירושלמי הו"א כן, ואשמעי' הירושלמי דלא אמרינן הכי, הרי ירושלמי מפורש שלא אמרי' דוקא דומיא דחלב ילפי' אלא דהוה"ד אפילו לאיסורין שאינם שווים בכל וכמו תרומה לזרים נמי אסור, ואיך סמכי הם גם אליבא דאמת לומר כן, ואין לומר דהירושלמי למד זה גופא מרבוי דחמץ דמדמרבינן בחמץ נמי אע"ג דלא דמי לחלב אפ"ה אסור ח"ש מכלל דלא ילפי' דומיא דחלב דא"כ יוחזר קושית הרמב"ן דמה חידוש אשמעי' הירושלמי, הא כבר ידעינן מקרא דחמץ דלא בעינן דומיא דחלב דוקא, ובלא"ה עיקר דברי הרמב"ן אינם מוכרחים דקושיתו יש ליישב כמו שכתבתי וגם שיטת הרמב"ם מיושב כנ"ל ואין אנו צריכים לזה: ועכ"פ הוכחנו דלא כהחכ"צ ובשארי איסורין ח"ש אסור מה"ת, ואי יש מקום לדון שיהא ח"ש מותר, באיסורין דכתיב בהו אכילה הוא, אבל לא בשאר איסורין ולפ"ז באיסורי שבת הוי ח"ש אסור, ואפ"ה בנ"ד כשיחלוב החלב פחות פחות מכשיעור וישפכם ע"ג קרקע, ודאי דאין בזה איסור דח"ש, דכיון דטעם דח"ש אסור בשאר איסורין אינם אלא מטעם דחזי לאצטרופי והיינו דוקא כשעדיין קיים מקצת הראשון, אבל כשכבר נאבד מקצתו הראשון שוב אינו מצטרף וכדאמרי' בשבת (ד"פ ע"ב) המוצוא, ח"ש ונשרף וחזר והוציא כו' אינו מצטרף, וכ"פ הרמב"ם (פי"ח מהלכות שחיטה) ואף שהפמ"ג בפתיחה הכוללת נסתפק בזה דלמא שאני הוצאה דמלאכה גרוע הוא, מ"מ מלתא דמספקא להפמ"ג פשיטא לכמה אחרונים דגם בשארי איסורי שבת אין מצטרף כשאינו בעין וטעמא דהא שיעורי דשבת הם מפני חשיבות הדבר וכיון שאין לפנינו כ"א מקצתו אין כאן דבר חשוב, ולא דמו לאכילה כשאוכל מעט מעט שמצטרף, דהתם הנאת גרונו ומעיו איכא בכשיעור, והצירוף במעיו אבל לענין עשיית מלאכה צריך שיהא קיים כל השיעור לפנינו, ולזה לדינא היה אפשר להתיר לחלוב ע"י המכונה דוקא, ופחות פחות מכשיעור, דהיינו מעט מעט פחות מגרוגרת שהוא 4/9 ביצה, וקמא קמא שיחלוב ישפכו על הקרקע, ובהצטרף כל אלה כמה שבותים, שבות דפחות מכשיעור, ושבות דהחלב הולך לאבוד ואין זה מפרק, ושלא כדרכו דע"י מכונה, שזה ודאי שלא כדרכו, דאין דרך שום אדם לחלוב בהמה ע"י מכונה, ובשגם שי"ל דע"י מכונה אין האדם חולב כלל ואינו אלא גרם וכמ"ש, וגם החשש דשמא יסרכו לעשות כן במקום שאין דוחק נמי ליכא, כיון דהחלב הולך לאיבוד ובודאי כל אדם יחוס על חלבו ולא יעשה כן כ"א במקום שאי"א בלא"ה, והשנוי הוא ג"כ ניכר ומוכח לכל ויכולה להתפס כמחללת שבת אם ימצאו אותה חולבת בלא מכונה בכל אלה היה נראה להתיר לחלוב עי"ז, וכמובן בצנעא, דעיקר יסוד ההיתר הוא מהא דצנור שעלו בו קשקשים דהתירו במקום פסידא שבות דשלא כדרכו, וגם שם לא התירו כ"א בצנעא וכמ"ש ממעכן ברגליו בצנעא, ואע"ג שהר"ן בפ' חבית כתב דאם אי"א בצנעא שרי בפרהסיא, וכן העתיק הת"ש, אכן המעיין בר"ן יראה שלא כתב כן בתור פשיטות רק בלשון אפשר, ובתור ספוקי מספקא לי', וגם למה לא אפשר לחלוב בצנעא, והחשש שחשש כ"ת דהחלב הוי מוקצה, נמי ליתא דהא במקום פסידא מותר לטלטל מוקצה ועיין בתפא"י בכלכלת שבת דיני מוקצה באריכות, ועוד דבלא"ה מבואר בתשובת רעק"א (סי' ה') דהחלב לא הוי מוקצה, ועיין בר"ן פי' חבית מ"ש בשם הרמב"ן, מכל הלין היה נראה להתיר, אבל ידע נא ידידי כי כל דבריי הם להלכה, אבל להורות למעשה כן חוששני מאוד, ולא מפני שאין הדין כן אלא חוששני לפרוץ גדר שאבותינו ואבות אבותינו החזיקו זה לאיסור נורא, ולאו כו"ע דינא גמירי להבין דקדוקי הדין, וכמה דברים לא התירו מפני האינם בקיאים וכמבואר ברמב"ם, ומה יאמרו הבריות התירו פרושים את הדבר שמחזיקים לחילול שבת גמור, ולכן ירא אנכי מלהורות למעשה דבר תמוה כזה אם לא באופן שיסכימו לזה זקני ההוראה שאפשר להורות למעשה כן אז בנוגע לדינא הנני מסכים גם אני, עכ"פ מכת"ר נהניתי מאד כי דיבר בחכמה בחריפות ובקיאות ונכון אני בעז"ה להשיבו בל"נ תמיד תשובה מאהבה כראוי לכ"ת: והיה זה שלום וברכה כנפש ידידו הדו"ש מברכו בברכת אהרן וואלקין. סימן י"ח ב"ה יום א' כ"ד טבת תרפ"ט פינסק שלום וברכה לכבוד ידידי הרב וכו' מהור"ר יעקב הלוי שליטא רב בק"ק נימענצין ע"ד העובדא שקרה בעירו בפדיון הבן שזמנו היה באחד מימי החול והם איחרוהו ודחוהו לפדות ביום השבת שלאחריו, ודעת כ"ת דכיון שהפדיון נעשה בעבירה דחילול שבת אף בדיעבד לא יצא ידי חובת המצוה וכדין מצוה הבאה בעבירה דלא יצא, וצריך לחזור ולפדותו שנית, יסלח לי כ"ת אם אומר לו שלא כיון יפה, דאם. כי בודאי שחטאו בכפלים ושתים רעות עשו במה שלא פדוהו בזמנו, וגם במה שנפדה בשבת, דלכתחלה ודאי שאסור לפדות בשבת וכמ"ש הריב"ש ותה"ד ובשו"ע (או"ח סי' של"ט), אבל לומר שגם בדיעבד לא יצא, לא ניתן להאמר כלל, ומפורש בשו"ע גופא במקומו להיפך, דז"ל המחבר שם סעיף ד' לא חולצין ולא מיבמין ואין כונסין ולא מקדישין ולא מעריכין ולא מפרישין תו"מ ואין פודין הבן וכו' וכולם אם נעשו שוגגין או מזידין או מוטעין מה שעשה עשוי עכ"ל, ומקור הדברים הללו דמה שעשה עשוי הוא בירושלמי (פ"ה דביצה) ולית מי שחולק בזה, ואם כי מ"ש בירושלמי דמה שעשה עשוי קאי זה על המשנה דלא חולצין ולא מיבמין כו' ובמשנה זאת הא לא הוזכר כלל איסור דפדה"ב ממילא שגם מה שמסיים דמה שעשה עשוי לא קאי עליו, מ"מ הא המחבר כלל נמי פדה"ב בהדי הנהו דברים שאסורים לכתחלה ומסיים דבכולם מה שעשה עשוי, הרי להדיא שגם בפדה"ב מה שעשה עשו, וק"ו הדברים ומה כל הני דאיסורם לכתחלה מפורש במשנה, אפ"ה מסיים עלה הירושלמי דבדיעבד מה שעשה עשוי כ"ש פדה"ב שגם איסורו לכתחלה אין נזכר במשנה, והיינו מסתמא משום שאין דינו פשוט לאיסור, ועיין בתה"ד שטרח למצוא טעם שאסור לכתחלה, וגם אנחנו בדברנו להלן נבאר שיש פנים לומר דגם לכתחלה אין איסור וא"כ כ"ש דבדיעבד מה שעשה עשוי, ותמהני מאוד על כת"ר דאשתמיטי' דבר מפורש להיתר בלי שום חולק: ואפי' אם לא היה כתיב מפורש בשו"ע, דין הוא שיכתוב ומעצמנו נמי הו"א כן, דהא טעם דאין פודין בשבת הוי משום דדמי למקח וממכר וכמו הני דחשיב במשנה (ביצה דל"ו) אין מקדישין ואין מעריכין וכו' דהוי משום גזירה דמו"מ וכמ"ש רש"י וכל הפוסקים, ומקח וממכר גופא כשנעשה באיסור הא קיי"ל דבדיעבד מקחו קיים כמבואר בחו"מ (סי' ר"ח ורל"ה) ואין לומר כטענת כת"ר דפדה"ב